שני דברים בולטים ביותר בסיור ביישוב היהודי בחברון: כמעט בכל פינה יש שלט זיכרון למי שנרצחו בידי מחבלים, וכמעט בכל פינה יש חיילים ו/או תושבים חמושים. ועוד כמה דברים: יהודים אינם רשאים להיכנס ל-97% מהעיר המצויים בידי הפלשתינים, בעוד הפלשתינים מסתובבים בצורה חופשית בשלושת האחוזים שבידי ישראל. רכוש יהודי עומד נטוש ואין אישור להשתמש בו, כדי שלא להרגיז את הפלשתינים. רק יהודים מוגבלים בתנועה ובתפילה במערת המכפלה; בני כל הדתות האחרות - אהלן וסהלן.

זוהי דוגמה חיה ומובהקת ליחסי השלום - או שמא "יחסי השלום" - בינינו לבין הפלשתינים. וזה לא נובע משום שיהודים עלולים להתנכל לערבים (למרות שגם זה קורה, וזה חמור), אלא בעיקר משום שערבים עלולים לרצוח יהודים. חפשו בחברון הערבית שלטי זיכרון למי שנרצחו בידי יהודים; אולי יש לאלו שנפלו קורבן לברוך גולדשטיין, ולא מעבר לכך. לעומת זאת, בחברון נטבחו 67 יהודים בידי פלשתינים צמאי דם עוד ב-1929 - הרבה לפני המדינה, ה"כיבוש" וההתנחלויות.

במגילת העצמאות נאמר: "אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן". זה הולך ביחד: שלום ושכנות טובה. אם תרצו, השכנות הטובה היא מהותו וביטויו של השלום. לא גדרות, מחסומים ופטרולים. אבל הפלשתינים לא מוכנים לאפשר שלום כזה. ומה הפלא, כאשר הם מסרבים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, וכאשר אין מה לדבר מבחינתם על יהודים שיתגוררו במדינתם?

למעלה מ-20 שנה מתקיימת ישות פלשתינית לצידה של ישראל. מה שיוצא ממנה הוא הסתה וטרור בלתי פוסקים. ישראלי שנכנס אליה - דמו בראשו. שני העשורים הללו מלמדים, שאין סיכוי להגיע להסדר של קבע עם הפלשתינים בעתיד הנראה לעין. לא מאמינים? סעו לחברון.

עבודות הרכבת הקלה בתל אביב עוד לא יצאו לדרך, וכבר מתבקש בית המשפט להקפיא אותן. קבוצת גלה-שפיר מבקשת לעכב את ההתקשרות בין חברת נת"ע לבין קבוצת CRTG/סולל בונה לחפירת המנהרות לפרויקט, בהיקף של 3 מיליארד שקל - וזה כהכנה לקראת עתירה צפויה שלה נגד תוצאות המכרז.

שיהיה ברור: זה מה שיקרה לאורך כל הדרך. לא משנה איזה מכרז יהיה - המפסיד ירוץ לבית המשפט וינסה לתקוע אותו. 100 שקל או 100 מיליון שקל - תמיד יהיו הליכים משפטיים. גם אם אף עתירה לא תתקבל, זה יוסיף לפרויקט במצטבר לפחות שנה-שנתיים; ואם יהיו עתירות שיתקבלו - זה יכול להכפיל את משך הביצוע (וזה עוד לפני חוסר היכולת המשווע שלנו לעמוד בזמנים).

המטרה של רוב העותרים הללו תהיה פשוטה: לסחוט את שילובם בעבודות, תוך ניצול העובדה שגם נת"ע וגם הזוכים רוצים לצאת לדרך כמה שיותר מהר. ואת זה יכול למנוע רק בית המשפט. כדאי שהנשיאה דבורה ברלינר תמנה שופט אחד, יעיל ונמרץ, שיעסוק בכל העתירות הללו, וכך גם יכיר את הפרויקט והנפשות הפועלות. אם העתירות יידחו - וזה בדרך כלל מה שקורה בתחום המכרזים - יש לחייב את העותרים בהוצאות ריאליות וגם בהוצאות לטובת אוצר המדינה. לא צריך להוסיף על הטרדה הקשה שתיגרם למיליוני אנשים גם את הזמן שיידרש כדי לנפנף תביעות סחטניות.

חברת סיטיפס, זכיינית הרכבת הקלה בירושלים, מפרסמת בגאווה שמאז החלה את פעילותה, עלה שווי הנדל"ן במרכז ירושלים ב-50%. גם אם זה נכון, החברה מתעלמת מכך שבשנות העבודה הארוכות קרסו לא מעט עסקים לאורך התוואי שלה, בעיקר ברחוב יפו. זוהי דוגמה מוכחת למה שעתיד לקרות לעסקים קטנים ובינוניים בתל אביב.

אני לא בטוח שהעירייה והמדינה רשאיות ליזום פרויקטים הפוגעים בצורה אנושה בקניין פרטי מבלי לשלם פיצוי. הרי אם היה צורך להרוס בניין כדי להניח את פסי הרכבת, הייתה חובה לשלם לבעליו. אז למה שמותר יהיה לחנוק לאט-לאט עסק מבלי לפצות את בעליו?

מה שאני כן בטוח, זה שאין הצדקה לגבות מאותם עסקים ארנונה מלאה או אפילו חלקית כאשר מחזוריהם צונחים בעשרות אחוזים. גם לזה כבר יש דוגמאות, ומתל אביב עצמה: השיפוצים הנרחבים ברחובות מרכזיים כמו אלנבי, אבן גבירול ושנקין. בעלי העסקים שם דרשו ובצדק לקבל הנחות בארנונה, אך העירייה - כמה לא מפתיע - סירבה. ונא לזכור, שעיריית תל אביב היא מהעשירות בארץ, כך שכמה מיליוני שקלים פחות לשנה לא מתחילים אפילו לדגדג אותה.

הבעיה היא, שאם העסקים יצטרכו לחכות שנזקיהם יתגבשו ואז יתבעו פיצוי, הרי שאפילו אם יזכו - וזהו "אם" גדול - הם כבר מזמן יהיו בעולם שכולו טוב. לכן, המחוקק צריך להתערב ובהקדם: לקבוע חובת פיצוי או לכל הפחות לקבוע שבזמן ביצוע עבודות תשתית כאלו יינתן פטור מלא מארנונה. הסיבה פשוטה ביותר: זה הצדק.

רוצים לדעת למה רשת מגה קרובה לקריסה? בואו לסניף שלנו, ברחוב אורי בתל אביב. הנה מה שמצאתי (ולא מצאתי) שם ביום ראשון השבוע (21.6.15).

כמו תמיד, את הירקות מסדרים למעלה מחצי שעה אחרי פתיחת הסניף, וגם בין המדפים האחרים מסתובבות עגלות הסחורה. חלק מן המדפים ריקים - סימן מדאיג ביותר כאשר מדובר בסניף לא-גדול של רשת מרכולים. חיפשתי רוטב לסלט; מצאתי חמישה בקבוקים, אבל התוקף של כולם פג ב-20.5.15. חבילת מצות של 400 גרם עולה שני שקלים פחות מחבילה של 1.5 ק"ג (אבסורד בפני עצמו) - אבל לא היו חבילות גדולות.

הרושם הכללי בסניף הזה הוא, שהלקוחות מפריעים לעובדים. כאשר הגעתי לקופה, הייתי צריך להפנות את תשומת ליבה של הקופאית לנוכחותי; היא הייתה עסוקה בסמארטפון שלה. ובמקביל, מנהלת הסניף חיפשה את הכרטיס המאפשר לבטל פעולה בקופה. וזו, כאמור, דוגמה בלבד של בוקר אחד בסניף אחד.

כדאי לשופטים בכל הערכאות ליטול דוגמה מעשית מדבריהם של מרים נאור ואשר גרוניס בנוגע לפסיקת הוצאות בהליכים אזרחיים ומינהליים. נאור, כנדרש מתפקידה, הייתה יחסית זהירה בלשונה. היא הזכירה שישבה עם גרוניס בהרכבים שהטילו הוצאות כבדות בהליכים אזרחיים, אמרה שבהליכים מינהליים צריך לנהוג ביתר זהירות, אך גם שם - "יש עניינים כמו מכרזים בהם מעורבים סכומים אדירים, ולכן לעיתים קרובות מגישים עתירות סרק או בשיטת מצליח, ובאלו צריך לתת הוצאות נכבדות".

גרוניס, משוחרר ממגבלות הכהונה, היה הרבה יותר נחרץ: "בתחום האזרחי לא הצלחתי להבין מדוע בעל דין שזוכה, אינו מקבל בחזרה את העלות שהייתה לו. הוא לא מקבל פיצוי מלא, כי הוא לא מפוצה על הוצאותיו. זה גם מכוון התנהגות. מדוע שלא ישא בכך שהוא פוגע במתדיינים אחרים? התקווה היא שהוא יתנהל בדרך אחרת.

"חברות גדולות פונות השכם והערב לבג"ץ בכל מיני עתירות חסרות שחר, שמטרתן לדחות את הקץ או ללחוץ על הרשות. אין סיבה בעיני שלא ישלמו מאות אלפי שקלים, כדי שלא יבזבזו את זמנו של בית המשפט, שבא על חשבונם של המתדיינים האחרים". הדברים ברורים, חד-משמעיים וגם נכונים לחלוטין.

מתן אותות "יקיר המשפט העברי" לשופט בדימוס צבי טל ולפרופ' אליאב שוחטמן היה הזדמנות מצוינת להדגים כיצד המשפט העברי רלוונטי ביותר למשפט הישראלי המודרני. שוחטמן הדגים את יישומו בהקשרים הפליליים של הסדרי טיעון ופיצוי על מעצר שווא, וטל בן ה-88 הפתיע כאשר קבע שעקרונות המשפט העברי יכולים לפתור חלק ניכר מהבעיות שיצר עידן האינטרנט.

מרגיז ואפילו מקומם לראות שופטים, כולל בבית המשפט העליון, המרחיקים לכת לארה"ב, בריטניה, גרמניה ואפילו אתיופיה (כן, אתיופיה) בתחום המשפט המשווה - בעוד המשפט העברי הוא לרוב נחלתם של השופטים הדתיים. עורך דין ששכחתי את שמו (ואיתו הסליחה) כתב פעם מאמר בו הפנה את תשומת הלב לכך שבחזית בית המשפט העליון בוושינגטון ניצבים פסלים של נביאי ישראל - אבל לבית המשפט העליון בירושלים אין להם זכות כניסה.

יכול להיות שזו בעיה של נגישות, של חוסר הכרה, של העדר יכולת להסתדר עם המונחים. יכול להיות. התחושה שלי היא שזה בעיקר חשש שמא חלילה ייראה השופט כמי שמנסה לכפות את המשפט הדתי על התדיינות אזרחית - חשש הנובע מהשיח הציבורי-תקשורתי החילוני והחד-ממדי המאפיין את האליטות והתקשורת. את זה אפשר לשנות על-ידי תיקון לחוק יסודות המשפט שיוזמים עו"ד יצחק נטוביץ וח"כ ניסן סלומינסקי, ולפיו ההפניה למשפט העברי תקדם עדיפות בהעדר חקיקה או פסיקה ישראליות. ולבסוף: אם סלים ג'ובראן יכול לצטט את הרמב"ם - והוא עשה זאת בשבוע שעבר - כל שופט יכול לעשות זאת.