בתיק פש"ר 1765/02, ד"ר שלמה נס נ' אפקון תעשיות בע"מ ואח' (טרם פורסם), נדרש בית המשפט לבקשת הנאמן לביצוע הסדר הנושים של חברת פויכטונגר השקעות בע"מ (להלן: "הנאמן" ו-"החברה", בהתאמה), לחיוב עיריית אשדוד, הועדה המקורית לתכנון ובניה של אשדוד ורשויות מיסוי המקרקעין ברחובות (להלן: "המשיבות"), ליתן את האישורים הנדרשים לרישום קרקעות על שם החברה, דבר הנדרש לצורך העברתן לקונה, חברת פויכטונגר תעשיות בע"מ (להלן: "אפקון"), אשר רכשה אותן במסגרת הסדר הנושים של החברה. לטענת הנאמן, נמנעו המשיבות מכך, בכדי לנסות ולאלץ את הנאמן לשלם לידיהן חובות עבר, וזאת שלא בדרך הקבועה בדיני חדלות הפירעון.
יובהר, כי היבטי המס של העסקה לא טופלו עד תום לפני קריסתה ואי לכך, לא נרשמה הקרקע על שם החברה. משכך, טענה עיריית אשדוד לחיובים שונים בגין היטלי השבחה, מסים עירוניים וכיו"ב ואגף מיסוי מקרקעין טען לחוב מס שבח, הנושא קנסות, ריבית והפרשי הצמדה. לטענת רשויות מיסוי מקרקעין, ניתנה לנאמן הזדמנות לבטל את הקנסות לו שילם את הקרן במועד שקצבו לו רשויות המס, אלא שהוא נמנע מלעשות כן. עם זאת, אף אחת מהמשיבות לא הגישה תביעת חוב, לא כנגד אפקון ולא כנגד החברה המבקשת.
המשיבות - העיריה ורשויות מיסוי מקרקעין - נאחזו בסעיף 324 לפקודת העיריות ובסעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין, בהתאמה, וטענו כי זכותן ואף חובתן שלא להוציא אישורים ולאשר את רישום הקרקע על שם החברה (דבר הכרחי בכדי להעבירה על שם הרוכשת), וזאת בלא קשר לשאלה האם הגישו תביעת חוב, אם לאו.
מנגד, טען הנאמן כי התנהגות העיריה ומס שבח הינה שלא כדין, באשר לא ניתן לדרוש כספים מקופת חברה הנתונה בהליכי חדלות-פרעון בלא לנקוט בהליך הקבוע בדין, קרי, הגשת תביעת חוב אשר תידון לפי סולם דיני הקדימה שקבע הדין. כן טען הנאמן, כי הנזק שנגרם לרוכש הוא עצום, זאת באשר רכש את הקרקע מהחברה תמורת 5.7 מיליון דולר, לפי החלטת בית המשפט, אולם לטענתו, ללא אישורי עריה, אין הוא יכול להפעיל את עסקו במקום.
הסוגיה אשר דרשה הכרעה, בנסיבות המקרה דנן, היתה איפוא סוגיה משפטית-עקרונית, המצויה בתוך "הליבה" של דיני חדלות-פרעון והיא: האם זכאיות המשיבות להיזקק לסעיף 324 לפקודת העיריות וסעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין, ולסרב לרשום את הנכס על שם החברה, כל עוד לא ישולם להן חובן הנטען במלואו, וזאת למרות שלא הגישו תביעות חוב לידי בעלי התפקיד?
ההנחה שבבסיס ההחלטה הינה כי שתי החברות נחשבות ל"יישות אחת", בכל האמור לחובותיהן כלפי העיריה ומס-שבח, וכי החובות הנטענים על-ידיהן נכונים ומדויקים.
מן הראוי להדגיש כי אף אחת מן הרשויות המשיבות לא נזקקה בטענותיה לפקודת המיסים (גביה), ולמעמד המיוחד המוקנה לחלק מן המיסים באותה פקודה, ומשכך, חל בענייננו הדין הרגיל, לפיו הטוען לשדרוג חובות והוצאתם מ"התור" הרגיל חייב להוכיח את טענתו ולהראות כי התקיימו התנאים הדרושים לכך, ואין נפקא מינא אם ברשות מס עסקינן או בנושה פרטי.
בית המשפט קבע, מפי כב' השופטת אלשיך, כי ככל שלא הוגשה תביעת חוב, אין בעל התפקיד רשאי לשלם כלל ועיקר לאותה רשות על חשבון חובות העבר שלה, וכל תשלום כזה יהיה בגדר העדפת נושים פסולה, או אף העדפת מי שאין לו מעמד משפטי של נושה (דבר אשר מחייב הגשת תביעת חוב) על פני יתרת נושי החברה חדלת-הפרעון.
הלכה פסוקה היא, כי כל נושה המבקש דיבידנד מגוף חדל-פרעון (ואין בידיו נכס משועבד), חייב בהגשת תביעת חוב לבעל התפקיד, אשר תידון לפי דיני חדלות הפרעון ותמוקם במקום הראוי לה ב"סולם דיני הקדימה". זאת ועוד; נושה המאחר שלא כדין בהגשת תביעת החוב, מעבר למועד הקבוע בדין, מאבד את הזכות לתבוע את נשייתו. זאת ועוד; הלכתו הפסוקה של בית המשפט העליון קבעה חד-משמעית, כי החריג הקבוע בדין של "טעמים מיוחדים" למתן הארכת מועד, הינו מצומצם, ואין די באי-ידיעה בתום-לב של הנושה על הליך חדלות-הפרעון בכדי לשמש "טעם מיוחד".
בהיעדר חריג מפורש בדין, נושה שלא הגיש תביעת חוב במועד, מאבד את מעמדו כנושה, ואין הוא זכאי לכל דיבידנד מקופת הפירוק, פשיטת הרגל או הקפאת ההליכים.
עניינן של רשויות המס, על-פניו, אינו חריג בעניין זה; אמנם, כפי שהובהר קודם לכן, התערב המחוקק והקנה להן יתרונות מהותיים, במקרים מסוימים, על-פני נושים רגילים - החל מדין הקדימה המוקנה לחלק מחובותיהם, ובעיקר היתרונות הטמונים בפקודת המיסים (גביה) ובדינים דומים (אשר איש מהצדדים לא טען לתחולתם בנסיבות המקרה), וכן ההלכה (הנוהגת, אך השנויה במחלוקת), כי בעל תפקיד שהוגשה לו תביעת חוב מטעם רשות מס, אינו יכול לדחותה בדרך הרגילה, אלא חייב בהגשת השגה או ערעור, לפי הדין הספציפי הנוהג לעניין אותו חוב מס.
נקל לראות כי מן ה"הן" נלמד אף ה"לאו"; הלכה פסוקה היא, כי אין מפלים נושה לטובה לעומת יתרת הנושים, בהעדר דין מפורש המחייב את אותה העדפה לחובה (שאם לא כן, היתה בכך העדפת נושים אסורה), ואם קבע המחוקק העדפה מסוימת, חזקה היא כי הביע את אומד-דעתו המפורש כי ההעדפה תסתכם במה שניתן בדין, ולא תתפרש אף לאזורים שלא נכללו בו.
יוצא, כי רשות מקומית או רשות מס שלא הגישה תביעת חוב, אינה נחשבת עוד כ"נושה" של החייב חדל-הפירעון, וכמוה ככל נושה אחר; הרשות אינה יכולה להשתמש בסעיף 324 לפקודת העיריות ובסעיפים דומים בכדי לעקוף את הדינים הספציפיים והקוגנטיים של חדלות הפירעון, ועליה להתכבד ולהגיש תביעת חוב.
כן קבע בית המשפט כי דווקא משום ששתי החברות ערכו את העסקה ביניהן, וזו התגבשה והושלמה כאשר שתיהן סולבנטיות, הרי שהחוב לרשויות המס בגין העסקה הינו במובהק "חוב עבר", ודווקא משום-כך חלים עליו דיני הוכחת החוב, אשר לא נועדו אלא לחובות עבר, אשר התגבשו בעת פעולת החייבים טרם לקריסתם. העובדה כי בשל מחדלים אלו ואחרים לא נתבע החוב אלא מאוחר יותר, אין בכך בכדי לשנות את מועד הגיבוש; דבר ההולם היטב אף את ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף נושה תם-לב אשר לא ידע על קריסת החייב, אינו קונה "חסינות" מפני מחיקת תביעת חובו על הסף בגין איחור בהגשתה; אם כך הדבר לעניין תביעות חוב, הרי לעניינו של מי שלא הגיש תביעת חוב כלל ועיקר, קל וחומר.
נקודה זו, היא המבדילה בין חובות עבר, שדינם להיות מטופלים במנגנון של הוכחות חוב, לבין הוצאות פירוק או הקפאת הליכים (להבדיל מהוצאות כינוס), אשר הינן התחייבויות שנוטל המפרק או הנאמן על עצמו לאחר מינויו, וזאת, בין אם עסקינן בהתחייבויות רצוניות (כגון התקשרות בחוזה עם ספק) ובין אם עסקינן בהתחייבויות על-פי דין (כגון החובה לשלם מסים שוטפים בגין הפעלת החברה בפירוק או בהקפאת הליכים).
סוף דבר, ניסיונם של המשיבים לפרש את סעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין ואת סעיף 324 לפקודת העיריות כפוטרים אותם מהגשת תביעת חוב הינו מנוגד להלכה הפסוקה ולדיני חדלות הפרעון, ודינו להדחות.
