שפה שסועה

העברית העילגת לא רק חוגגת - היא גם זוכה לגיבוי לא-ראוי לה על-ידי האקדמיה ללשון. זו, שאמורה לעמוד על משמר השפה, אך תחת זאת אינה מהססת להעניק גושפנקה חוקית לעיוותה.

מלים כמו "מטבע", "צומת," או "עט" - הופכות בעידודה את מינן מזכר לנקבה. לא עוד "מטבע שחוק", אלא "מטבע שחוקה"; לא עוד "צומת סואן", אלא "צומת סואנת"; לא עוד כתיבה ב"עט קל", אלא דווקא (!) כתיבה ב"עט קלה".

החרפה הזאת, של התהפכות היוצרות, הפכה זה מכבר לנחלת הכל מכל כל, ומוליך אותה, ללא שום בושה, המוסד שאמור למחות כנגדה.

משפה בריאה הפכה, פתאום, השפה העברית לשפה חולה. אפילו עולם הרפואה, שכבודו מונח, כמובן, במקומו כמי שמגיש מזור לחולה - אינו מהסס, משום מה, לגרום בה בעת לפגיעה בלשונו. הדברים אמורים במחלת הסוכרת, שהופכת בפי הרופא המצוי למחלת הסוכרת - דבר המעיד על פגם לשוני.

רעות חולות

חטא גדול לא פחות לשפה העברית חוטאים, משום מה, אמצעי התקשורת..בשידורי החדשות בטלוויזיה וברדיו, כמו גם בעמודי הכרוניקה של העיתונות הכתובה, קוצבים תקופה עתידית של שבעה ימים ל"שבוע-ימים בדיוק מהיום", בשעה ששבוע-ימים, להבדיל משבוע, הוא תקופה משוערת ולא מדויקת, שהיא ארוכה תמיד משבוע.

רעה חולה, שחוזרת על עצמה חדשים לבקרים, היא ה"בטח" במקום ה"וודאי"; ומחרה-מחזיקה אחריה מעוותת נוספת, הלא היא "הזותי" במקום "הזאת".

ובהזדמנות זו צריך להבהיר, בפעם המי-יודע-כמה, ש"דונם" או "מלאי" הן מלים שאינן משתנות בלשון הרבים ל"דונמים" או "מלאים". כבודם ב"יחיד" מונח בכל עת במקומו.

אחרונה,ובהחלט גם לא חביבה, היא ארה"ב. זו שמתוארת, משום מה, כ"בת-בריתנו". אלא שמה לעשות, וארצו של אובמה אינה יהודית, ולכל היותר היא בחזקת "בעלת-ברית".