'בדד' - קללה או ברכה?

יחסי חוץ במורד

אנו עדים בשבועות האחרונים, בחדשים האחרונים, בשנים האחרונות - להחרפה ביחסי החוץ שלנו עם מדינות העולם: דוח הוועדה לזכויות האדם שהוגש לביה"ד הבינלאומי בהאג; התרבות הקריאות להחרמת ישראל בתחום המדיני, האקדמי והכלכלי; הוותיקן מצהיר על ירושלים כבירת פלשתין ועוד מרעין בישין בזירת האומות.

אם מדינת ישראל, ועם ישראל, חיים רק במישור הטבעי כדרכו של עולם - מצב זה איננו נעים ואפילו מדאיג. את נחמתנו נמצא במישור העל-טבעי, בחיקו של שר ההיסטוריה האלקי וב...פרשת השבוע. הפסוק הבולט ביותר בקללת-ברכת בלעם הוא "עם לבדד ישכון". פסוק זה איננו קביעת עובדה. הוא דברי נביאה בלעמית הנחזית כקללה אך תחתיה טמונה ברכה: "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה" (דברים כג,ו)

כמובן שאסור לסמוך על מיסטיקה ויש לפעול במישור הטבעי כדרכו של עולם. זו בדיוק נקודת המחלוקת שהייתה (ועדין?) בין היהדות הציונית לחרדית: גאולה בדרך הטבע או שמיימית; קיבוץ גלויות ע"י שליחי המדינה וארגונים ציוניים או המתנה סבילה לשופרו של משיח. כך גם ביחסי החוץ של מדינת ישראל, "בין ישראל לעמים"; יש להשקיע ולהשקיע בהסברה ובתעמולה(!), ובעיקר בהשבת מלחמה שערה כנגד ארגוני האו"ם החד-צדדיים וכנגד כזבים הרווחים בהיכלות אקדמיה ומשפט, וכבר עסקנו בנושא זה במדורנו לפני שבועיים. אעפי"כ, בקומת התודעה העליונה שומה עלינו להבין כי לקיומנו כעם חוקים אחרים, שלא כדרך הטבע. תודעה זו צריכה להיות גם נחלתם של מדינאים ישראלים, כשם שהאמונה הגאולתית-משיחית מלווה ומלבה את הציונות הדתית גם בחיי המעשה הארציים, בהתנחלות, בביטחון וכד'.

איפה יעקב הרצוג?

בצעירותי התחנכנו על מסה מפורסמת בשם "עם לבדד ישכון" שנישאה שנה לאחר מלחמת ששת הימים (1968) ע"י דיפלומט ישראלי יחודי, שגריר ישראל בקנדה, הלא הוא הרב ד"ר (למשפטים) יעקב הרצוג (בן הרב הראשי י"א הרצוג, אחי הנשיא חיים הרצוג, ודודו של בוז'י הרצוג). וכך נאם:

"אומר פה ברשותכם קצת דברי אפיקורסות; פה הפרדוקס העצום; הציונות הקלסית לא תפשה שתי בעיות יסוד, היא לא הבינה לא את העם היהודי ולא את העם הערבי. אנשי המנהיגות הציונית גרסו שאנו נחזור במסלול רגיל של המאה ה-20. עשרות עמים התחילו אחרי מלחמת העולם הראשונה לקבל עצמאות כלשהי, וגם אנו נקבל כאן עצמאות. אנחנו ניהפך לעם נורמלי, ונהיה משוחררים מעומס הגלות ומקובלים ברחבי תבל.

באו העובדות וטפחו על פני התיאוריה הזאת כפי שלא טפחו על שום תיאוריה, כמדומני. הציונות הפוליטית גרסה שהמושג של 'עם לבדד ישכון' הוא בעצם מושג אנורמלי. ובאמת המושג של 'עם לבדד ישכון' הוא המושג הטבעי של בית ישראל".

יעקב הרצוג הנזכר התפרסם בזכות מסה נוספת שלו שנאמרה בויכוח היסטורי שבע שנים קודם (1961) מול טענותיו של היסטוריון בריטי שבשם ארנולד טוינבי שהאשים את ישראל ב'פשעים נאציים' במלחמת השחרור כנגד ערביי ישראל. דו-קרב מילולי זה תפס בשעתו מקום חשוב בתקשורת העולמית, ובעיני רוחי אז - כעול-ימים בבני עקיבא - הצטיירו הדברים כהמשך לפולמוסים התיאולוגיים הנודעים בחצרות המלכים של הרמב"ן, ספר-הכוזרי ונוספים. אינני יודע האם הז'אנר הזה מתאים לדור האינטרנט והפייסבוק, אך העקרון נשאר בעינו; השבת מלחמה בזירת האויב תוך ידיעה שאנו נישאר 'לבדד'.

בדידות זוהרת

יש לשער כי הרב/המשפטן הרצוג הכיר את דברי הנצי"ב לפרשתנו שצוטטו בראש המדור, לפיו פשוטו של פסוק הוא שאם נרצה להיות ככל העמים - "לא יתחשב", לא ניקלט, ולעולם נישאר שונים. מסתמא ידע גם את דברי חז"ל שבכוחנו לקבוע האם התג 'בדד' יהיה ברכה או קללה, האם נשב בדד כאבלים או כעליונים; "אמר הקב"ה, אני אמרתי 'וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש'. עכשיו (=שחטאו) יהיה בדד מושבם, 'איכה ישבה בדד'. (סנהדרין קד,א).

וזאת הברכה: בדידות כלפי חוץ צריכה ויכולה לחזק את הלכידות הפנימית.