הצלחנו לעבור כשלושה ימים ללא פגיעה פטלית של "מפגע בודד". האם אנו צועדים באי-ביטחון לעבר שקט זמני של שבוע-שבועיים או שזו אתנחתה רגעית?!
האם ההתלהבות של מחול הדמים של הרמדאן, נטלה לעצמה פסק-זמן קצר בכדי לא לחמם יתר על המידה את האוירה, או שצה"ל הבין אחרי 10 נפגעים מהם שני הרוגים, שהגיע הזמן לעשות משהו?
סיפורי הבדים שאנו חוזרים ושומעים בכל פעם שמתחולל פיגוע ביהודים שגובה חיים, נמאסו כבר על רבים מאוד. תירוצים מהסוג שגורס: שהפיגועים הם תולדה של העדר "מהלכים מדיניים", או יוזמה פרטית של בודדים, או השפעות מתסיסות של בניית מרפסת בהתישבות כזו או אחרת, ואולי הרעב היומי של הרמדאן והתפילות המתסיסות, ואפשר שהעובדה שחלה ירידה ניכרת במעשי "תג מחיר" ופחתו הקשיים וההגבלות הקבועים של צה"ל על תושבי איו"ש - כבר מזמן אינם עושים שכל ואינם משכנעים אפילו את הטיפשים שביננו; את הצבועים אולי עדיין כן.
דומני שמי שמשגר פיגועים אלה "ללא תכנון" פרטני, רק באמצעות תכנון-אב - מסיתים, מעודדים, מפסיקים לבדוק, משלמים משכורת לנפגעים בפעולות הספונטניות, משקמים מבנים שנהרסו, מכריזים קבל עם על עוד ועוד מפגעים - רוצחי אזרחים תמימים - כעל שהידים ובונים לכבודם מצבות זיכרון או מארגנים טכסים חצי-ממלכתיים, מבין היטב את תורת העצבנות הציבורית, ויודע לכוון היטב את מעשיו, לפי מדד התגברות הלחץ, על ממשלת ישראל לפעול. וכאשר מגיע הרגע לכך, הוא מצליח, פתאום, לרסן מפגעים, לרבות מפגעים בודדים, ולהציל את עצמו ואתם מעונשו של העונש.
אני יכול להבין את הרשות הפלשתינית. היא מפעילה את כל האמצעים תוך חתירה למיזעור נזקים לעצמה. אינני מבין את ממשלת ישראל. אפשר לקבל סבלנות בתחום הפיננסי, בתחום ההסתה, בתחום החתרנות המדינית, בתחום השקרים והעמדות הפנים, בתחום החרמות והנזקים המשקיים ועוד - הכל בכדי לשמור על שקט תעשייתי, "להרגיע את הרחוב" ו"לשחרר קיטור". אבל אינני מקבל סבלנות וסובלנות לגבי פגיעות בנפש - לא פצועים ונכים, ובוודאי לא הרוגים. את זה חייבים להפסיק קטגורית, ולמעשה בכל מחיר.
לא מכבר עסקנו בהלקאה עצמית על מעשי "תג מחיר" שהלכו והתרבו במקומותינו. כבר אז כתבתי שלהערכתי "תג מחיר" הוא שילוב של
פעולת תגמול ומחאה - תגמול נגד המפגעים ושולחיהם, ומחאה נגד ממשלת ישראל שאינה מונעת פגיעות בנפש במלוא החומרה והעוצמה העומדים לרשותה. פעולות התגמול נעשו בעבר ע"י צה"ל ויחידות מיוחדות שלו, ועל-כן יתרו פעילות אזרחית, שבבסיסה היא בלתי חוקית. כאשר המדינה ממלאת את חובתה, יש לה מלא הזכות המעשית והמוסרית לאכוף את החוק גם בעניין פעולות התגמול. כאשר היא אינה ממלאת את חובתה, היא פוגעת במעמדה, בסמכותה המעשית ובסמכותה המוסרית, משום שהגנה על החיים הוא תפקידה הראשון והעיקרי.
אינני מציע לחזור למציאות שבה יחושו אזרחים ישראלים "חשופים בצריח" וחייבים ליטול את החוק לידיים. "תג מחיר" אזרחי הוא פעולה בלתי-סדירה, ולא נשלטת היטב בניגוד לתג מחיר או תגמול צבאי שבא גם להעניש מפגעים ושולחיהם וגם להרתיע. "תג מחיר" אזרחי עשוי לגלוש למעשים שלא יעשו ובכללם פגיעה מיותרת במקומות קדושים ובחפים מפשע. מאלה חייבים להמנע. אבל הכדור הוא בידי שתי הממשלות: זו שצריכה למנוע בעד המפגעים מלצאת לפגע וזו שצריכה למנוע בעדם מלהצליח במימוש מטרותיהם היה וממשלתם אינה מונעת את יציאתם.
אני מציע לכולם, ובראש וראשונה לגורמים המופקדים על ביטחונם של אזרחים, לבצע כהלכה את חובתם, ולא להתפלא שאם לא יעשו כן, יקחו האזרחים שוב את החוק לידיהם, כי אין לפניהם דרך אחרת להתגונן.
תאוריית "הכיבוש" שלא היה והמפגע הבודד שלעולם איננו ממש בודד, ושאר סיפורי הסבתא - עבר זמנם ובטל קורבנם. הקורבן הקובע היחיד הוא זה שאותו אנו מונעים בכל מחיר, וכולם יודעים לעשות את חשבון הדם והדמים כאשר מגישים להם אותם בעיניים פקוחות.
