אנטישמיות אינה מהווה רק חלק מההיסטוריה של אירופה אלא היא רכיב של תרבותה. ההיסטוריה האנטישמית הארוכה של אירופה רווייה בהכפשות, אפליה, החלת סטנדרט כפול, פוגרומים, גירושים ורדיפות אחרות. כל אלה הגיעו לשיא השפל בשואה. ההשמדה יושמה לא רק על-ידי גרמנים ואוסטרים, אלא גם על-ידי משתפי פעולה רבים במדינות
הכבושות, שלא בהכרח היו פרו-נאציים.
ככל שהדברים נוגעים להיסטוריה של השואה, הרי שכמעט כל הארצות הכבושות הודו בסוף על האמת בדבר כישלונם ועל הדרגות השונות של שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים. מרביתן התנצלו. לאחרונה הצטרפה אליהן
לוקסמבורג. החריגה העיקרית היא הולנד. ראש ממשלתה הנוכחי מארק רוטה (המפלגה הליברלית) השיב לאחרונה, שנית, תשובה בלתי עניינית לשאילתות פרלמנטריות שהופנו אליו, במטרה להתחמק מהודאה בכישלונה
השערורייתי של ממשלת הולנד בתקופת המלחמה. בעודה יושבת בגלות בלונדון, זו לא גילתה שמץ של התעניינות ברצח ההמונים שהתרחש במדינתם, שבמהלכו השמידו כובשיה הגרמנים של הולנד שלושה רבעים מ-140 אלף יהודיה.
אומנם אין ויכוח של ממש בקשר לעצם קיומה של היסטוריה אנטישמית באירופה. אך דרוש הסבר נרחב יותר להיותה של האנטישמיות רכיב בתרבותה של היבשת, למעשה רכיב חשוב. כדי למנוע אי-הבנות, אין פירוש הדברים שמרבית האירופים של היום הם אנטישמים.
יחסים בלתי פתורים עם העבר פרופ' רוברט ויסטריך, החוקר המלומד המומחה בנושא האנטישמיות, שהלך לעולמו זה לא מכבר, סיפק הרבה מן התשתית להבנה ולהוכחה שאנטישמיות היא חלק אינטגרלי של תרבות אירופה. לפני מספר שנים הזמנתי אותו ל"מרכז הירושלמי לענייני צבור ומדינה" להרצות על המסורת האירופית של האנטישמיות האינטלקטואלית. ויסטריך הסביר כי הכמורה הנוצרית ותיאולוגים נוצריים מובילים "הטיפו ליחס מזלזל כלפי העם היהודי" במהלך ימי הביניים ובמשך כאלף שנה. דעות שליליות אלה לא היו נחלתה של הכנסייה הקתולית בלבד. בהתייחסו למרטין לותר הרפורמטור הפרוטסטנטי, קבע ויסטריך כי "הוקעותיו את היהודים הן מן האלימות ביותר בהיסטוריה של ההשמצות האנטישמיות".
ויסטריך פירט כיצד מגמות אינטלקטואליות באירופה השפיעו על המגמות האנטישמיות. הוא הסביר כיצד המסורת האנטישמית המשיכה גם בתקופת ההשכלה, כשהוא מדגים זאת בשנאתו של וולטיר כלפי העם היהודי. ויסטריך גם הזכיר את הדורות הבאים של האנטישמים כמו הפילוסופים הגרמנים האידיאליסטים של המאות ה-18 וה-19, ובכללם קאנט, הגל, שופנהאואר ויותר מאוחר - קרל מרקס.
הוא טען כי פרט לחריגים נדירים, הסוציאליסטים הצרפתים של תחילת המאה ה-19 הניחו את התשתית לאנטישמיות של סוף אותה מאה. הוא ציין כי חיבורו האנטישמי של אדואר דרימון "צרפת היהודית" היה בשעתו רב-מכר שזכה להיות מודפס בכ-100 מהדורות.
ויסטריך הוסיף כי בין מייסדיהם של הנאציזם, הפאשיזם ואף סוגים מסוימים של סוציאליזם - שלהם מרכיבים עיקריים של אנטי-אינטלקטואליות - היו אינטלקטואלים. בספרו העיקרי A Lethal Obsession ("
אובססיה קטלנית") הקדיש ויסטריך פרק ארוך למדי למה שכינה "היודופובים הישנים-חדשים של בריטניה". הוא מזכיר שם את האנטישמיות הנפוצה בספרות הקלאסית הבריטית לאורך מאות שנים, בכותבו כי בבריטניה "סנטימנט אנטישמי הוא גם חלק מהשיח של הזרם המרכזי, שתמיד צף ועולה אצל האליטות של האקדמיה, הפוליטיקה והתקשורת".
דוגמאות נוספות לכך שאנטישמיות היא חלק
מהציוויליזציה האירופית ניתן למצוא בספרו של דיוויד נירנברג "Anti-Judaism, The Western Tradition".
מגוון של מחברי רומנים אירופיים מובילים היו אנטישמים קיצוניים. אחד המפורסמים שבהם הוא הצרפתי לואי פרדיננד סלין
שהורשע אחרי מלחמת העולם השנייה בשיתוף פעולה עם הכובשים. יש גם פסלים עתיקים אנטישמיים המתנוססים על בניינים, כמו למשל על קתדרלת הנוטר-דאם בפריס. גם בתרבות העממית האירופית, כמו ציורים וקריקטורות, ניתן למצוא מוטיבים אנטישמיים. תוכנית חילופי הסטודנטים של
האיחוד האירופי כמו גם אוניברסיטת רוטרדם נושאות את שמו של האנטישמי הקנאי
ארסמוס.
זוהי טעות לחשוב שהנאציזם ו"תרבותו" הזדונית הסתיימו עם תבוסתה של גרמניה ב-1945. נאצים רבים מעולם לא היכו על חטא. אחרים ניסו להטמיע בילדיהם את האידיאולוגיה הנאצית. אחרי המלחמה לא היו בגרמניה די שופטים או פקידים ללא רבב שיכלו למלא את המשרות הממשלתיות הנחוצות, וכך נאצים לשעבר כיהנו במשרות בגרמניה של אחרי המלחמה, ביניהם קורט גיאורג קיסינגר מהמפלגה הנוצרית דמוקרטית ששימש כקנצלר גרמניה מ-1966 עד 1969. אפילו לחלק מהרופאים שחקרו ניצולים יהודיים במסגרת תביעותיהם בגין מצבם הרפואי בעקבות המלחמה, היה
רקע נאצי.
לשאלה מיהו הפילוסוף החשוב ביותר של אירופה שלאחר המלחמה, רבים ישיבו מרטין היידגר. מחברותיו שהתפרסמו לא מכבר אינן משאירות מקום לספק כי עולמו
הרעיוני היה בבסיסו אנטישמי.
העובדה כי מספר משמעותי של אירופים היום מסכימים עם הקביעה כי "ישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלשתינים" היא דוגמה בולטת לאנטישמיות האירופית העכשווית. 40 אחוז מאזרחי מדינות האיחוד האירופי בגיל 16 שנים ומעלה מאמינים
בנכונות קביעה זו, מה שמתאים לחלוטין לתרבות האנטישמית האירופית.
המומחה האמריקני למדע המדינה
אנדריי מרקוביץ מסכם בתמציתיות יסוד מפתח של המציאות האירופית העכשווית: "לאירופה יש בעיה רצינית של יחסים בלתי פתורים עם עברה. ההשוואה התמידית של ישראלים לנאצים יוצאת מן הקרביים של אירופה. זוהי כמובן עזות מצח כפולה. האירופים לא רק פוטרים את עצמם מההיסטוריה שלהם, אלא בד-בבד הם מצליחים להטיל על קורבנות העבר שלהם אשמה כאילו הללו פועלים כמו מקרבניהם הגרועים ביותר".
מנהיגי היבשת שבה נולד הנאציזם והורשה לשגשג, מקדישים כיום רק מעט מזעיר מתוכחותיהם למדיניות ולהצהרות הכמו-נאציות של ארגוני טרור שונים במזרח התיכון. אלה כוללים את חמאס - המפלגה הפלשתינית הגדולה ביותר. קידום רצח-העם מצד ארגונים אלה אינו הנאציזם של היטלר, אלא נאציזם שמקורו בחלקים מהאיסלאם.
בפעם הבאה שנציגים אירופיים ימתחו ביקורת על ישראל על מדיניותה, על ישראל להשיב כי נוכח עברה של אירופה, מוטב למבקרים להתמקד באיסלאמו-נאציזם. אין לאותם פקידי האיחוד האירופי ולמדינות החברות בו המוכיחים ללא הרף את ישראל אלא בסיס בלתי מוסרי להישען עליו.
