בילדותנו בבית הספר היסודי ילדי עובדים ע"ש משה הס בפ"ת קידמה אותנו כל בוקר סיסמה מאירת עיניים "אם תרצו אין זו אגדה" ומתחתיה אותיות מוזהבות הנושאות את השם בנימין זאב הרצל. בין כותלי הכיתות שיננו לנו, שאלו שורות הפתיחה של ספרו "אלטנוילנד".
בימים שנותנים גיבוי למפקד בכיר בצבא היורה שתי יריות בגבו של נער פלשתיני בן 17 וכדור בראשו, נער שנמלט אחרי שזרק אבנים על מכוניתו של הקצין, הייתי מוסיף את הסיפא של אלטנוילנד - "אבל אם לא תרצו, כל מה שספרתי לכם הוא אגדה ואף יישאר אגדה."
החזון של הרצל עלול להתנפץ, כשמרבים לדבר בשם החזון הציוני ומבצעים גם מעשים מרחיקי לכת נגד קהילה ערבית פלשתינית החיה כאן, כדוגמת הדרישה המבקשת לחזור לחיק החזון הציוני על-ידי הריסת למעלה מ-7000 בתים בשטחי C, כי לא נתנו להם היתרי בנייה. כשמדובר בצו שעלול לחשוף קהילה של כ-60,000 איש למציאות שאין להם קורת גג.
למציעי ההצעות שהתמקמו גם במשרדי הממשלה בתפקידי שרים, כמו שרת המשפטים, שר החקלאות ושר החינוך, אני מציע ליטול אתנחתה מסערת האירועים הפוליטיים ולקרוא את ספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שהוא ביטוי ספרותי לניסיון ליצור חברת מופת בארץ ישראל. אנחנו מרבים לשנן את המשפט הפותח מספרו של בנימין זאב הרצל - "אם תרצו אין זו אגדה". אך חבל שאנחנו זונחים את משפט הסיום - "אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה, ויישאר אגדה ".
אני כותב שורות אלו בסימן התחושה הכואבת שלא רצינו, לא הקשבנו לא הפנמנו ועלינו על שרטון, שתוצאתו היא "כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה - ויישאר אגדה".
חלפו יותר ממאה ועשר שנים מאז תיאר הרצל את מסעם של ד"ר פרידריך לבנברג ומר קינגסקורט לאי בודד, כשבדרכם הם מבקרים בארץ ישראל. התרשמותם היא קשה מאוד, בחלוף השנים הם מבקרים שנית בארץ ישראל והם מגלים את אלטנוילנד - ארץ ישנה-חדשה - פורחת ומשגשגת .
הם פוגשים בה קהילה מאורגנת למופת, שנותנת מענה לשלל הבעיות החברתיות והקיומיות של העם היהודי,
חברת מופת לחברה האנושית כולה, המבקשת לאמץ לתוכה את כל מה שמציעה החברה שקמה באלטנוילנד.
הם פוגשים חברה פתוחה לכל החיים בה, יהודים וערבים, חברה פתוחה לכל המבקש להיות שותף להישגיה. למרבה הצער, אינני יכול להיות שותף להתרשמות זו מאה ועשר שנים לאחר שנכתבו שורות אלו במציאות המתיימרת להיות מגשימת חזון אלטנוילנד .
ברשימה זו אינני מעלה את ביקורתי האישית כלפי הרצל, שאזכורם של הערבים ב"אלטנוילנד" הוא לא פעם בבחינת ביטוי של קולניאליזם אירופי המתנשא על המזרח.
מה שכן אני מתעקש להבליט, שלפחות מי שמתיימר להיות מבטאו הנאמן של מורשת הרצל, שיהיה נאמן לה .
במציאות הנוכחית, בה אנו עדים לביטויי שנאה כלפי הציבור הערבי החי בתוכנו, חשוב שנפנים את היחס והאהדה, שיש להרצל למהנדס הערבי רשיד בי, יליד העיר חיפה, המכהן בתפקיד רב הסמכויות השלטוניות כסגן יושב-ראש החברה החדשה שקמה ב"אלטנוילנד".
חשוב לשים לב שהרצל ב"אלטנוילנד" בז למנהיג מפלגה יהודית-גזענית השונאת את הציבור הערבי. חשוב שנשים לב לשם גאעייר Geyer - עייט, חייה הניזונה מאכילת נבלות.
נגד ראש המפלגה היהודית הגזענית יוצא הרצל בשצף קצף, הוא יוצא נגד ממשיכיה כיום במציאות הישראלית הכאובה והמדממת.
ראוי לשים לב לא רק לסמכויות השלטוניות הרבות, שניתנות באלטנוילנד לרשיד בי, אלא להקשבה של הרצל למאווייו התרבותיים והלאומיים. זאת על-רקע הבוז, שיש להרצל למנהיגה של המפלגה היהודית הגזענית, המובסת ברומן האוטופי שלו, שנכתב בשלהי המאה ה-19, אבל למרבה הצער והכאב, היא צוברת עוצמה הרסנית במציאות הקיימת של תחילת המאה ה-21 .
בנימין זאב הרצל הביס בספרו את ד"ר גאעייר, רב חשוך ואלים שהשנאה לזר החי כאן הייתה מצע רעיוני ופוליטי למפלגתו. ד"ר גאעייר הובס בבחירות באלטנוילנד בראשית המאה ה-20, אבל ממשיכיו הולכים מחיל לחיל בראשית המאה ה-21. ממשיכיו בדמות נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, הלבלרים הצעירים שרון גל ואורן חזן הם חורבן החזון של אלטנוילנד. המהנדס הערבי, רשיד בי, מבטא את הכמיהה לאחווה יהודית ערבית ולמתן זכויות שלטון לציבור הערבי החי כאן. עבור הרצל הוא לא רסיס בישבן שחייבים לחיות איתו, עבור רשיד ביי והקהילה הערבית זה ציבור גדול, שחי כאן, וכשכזה יש לו זכויות שוות.
