הכוכבים במסילתם

ארבע דמויות פוליטיות המכונות במקומותינו תדיר "אישים" מתמודדות כיום באופן פעיל נגד הממשלה הקיימת ונגד ראש הממשלה נתניהו. באופן כזה או אחר כולם טוענים לכתר ראשות הממשלה, כשהנימוק המרכזי של כולם, שכל אחד מציג אותו במילותיו הוא, הינו: 'נתניהו אינו מתאים, אני מתאים יותר'. אילו נלוו לטיעון זה נימוקים רציניים ובצידם הוכחות טובות לא פחות על יכולות הטוענים לכתר - ניחא. אלא שלא אלה פני הדברים; הטיעון החוזר ונשנה הוא שנתניהו אינו פועל לפי דעת מתנגדיו או עצתם, ועל כן הוא אינו ראוי...; אבל מה לעשות שהציבור חושב אחרת?!

ריבלין

ריבלין עדיין לא טוען בפומבי לראשות הממשלה, ואפילו הכחיש אפשרות כזו אי-פה אי-שם, אבל כנשיא הוא חייב בכך, וכמובן שגם מותר לו לשנות את דעתו בבוא היום. החיבוק שמקבל ריבלין מהשמאל הישראלי הוציא את המרצע מהשק - ריבלין כבר אינו שייך למחנה הימין ולא במקרה. הסתלקותו המתמשכת מדרך הימין דהיום, היא בחירה שעשה עוד בטרם נבחר לנשיא ומשנבחר, קרא דרור לדעותיו ולעמדותיו. זו כמובן זכותו אבל לניצול הזכות הזו יש מחיר פוליטי.

עם ישראל הצליח לחיות שבע שנים עם שמעון פרס כנשיא שאינו מסונכרן עם הממשלה הנבחרת; הוא יוכל לעמוד גם בנטל של רובי ריבלין. אבל בקשה אחת לי לנשיא ריבלין: אנא, אל תעמיד פנים שאינך יודע מה קורה ומדוע.

ליברמן

את ליברמן לא שמענו בהכרזה "בומבסטית" כבר למעלה משבוע. בימים אלה התבשרנו שאמר לאחרונה שנתניהו עושה "פוגרום" במשרד החוץ. ליברמן מבין בפוגרומים, הוא הרי עשה לא מעט כאלה בתוך מפלגתו ועשאם ביד רמה ובזרוע נטויה.

אחרי שכיהן כשר חוץ פרק זמן לא מבוטל ולא הראה גדולות ונצורות בפיתוח יחסי החוץ של ישראל כמו גם בתפקיד הבסיסי של התאמת משרד החוץ ותיפקודו למדיניות ממשלת הימין בה כיהן, הגיע הזמן שמישהו יעשה זאת. במקום לבקר את ראש הממשלה על שהוא פועל לסנכרן את המשרד עם מדיניות ממשלתו, עוסק ליברמן בביקורת שנראית על פניה דסטרוקטיבית ולא במעט גם אישית.

את התאמת משרד החוץ לייצג את מדיניות הממשלה צריך היה לחולל כבר בתחילת הקדנציה השנייה של נתניהו כראש ממשלה. משרד החוץ אינו ממונה על הסברת מדיניות אירופה וארה"ב בישראל, אלא על עיצוב וניהול שוטף של מדיניות חוץ ויוזמות ישראליות בזירה הבינלאומית. הוא ממונה גם על הסברת מדיניות ישראל במדינות העולם ובמוסדות בינלאומיים ועל סיכול מהלכים הבאים לפגוע במדיניות זו. זה תפקידו בין אם הפקידים מסכימים להחלטות הממשלה ושר החוץ ובין אם לאו.

במקום לבקר את הראורגניזציה החיונית והמאוחרת מאוד במשרד, רצוי היה שליברמן ינדב את ידיעותיו והנסיון שצבר כשר חוץ לטובת השבחת המשרד, טיוב תפקודו, שיפור הישגיו ומניעת כשלי-עבר בתחומי הניהול והתפעול.

לפיד

דמות שלישית בקוורטט שבו עוסקת רשימה זו, הוא "הטוען הבא לכתר ראש הממשלה" - יאיר לפיד. כל שלושה הראשונים מצטיינים באותה שיטה נפסדת: מצד אחד, העמדת פנים שהם מסוגלים להרבה יותר ממה שהוכיחו עד כה בביצועיהם הממלכתיים; ומצד שני, במקום להטות כתף לקידום האינטרסים של ישראל מתוך סולידריות עם הממשלה הנבחרת, לפחות כלפי חוץ, הם מפנים "כתף קרה" לישראל ו"כתף חמה" ליריביה.

ברור שקו הפעולה של כל השלושה זהה בבסיסו: תקיפת הימין, תקיפה אישית של ראש הממשלה נתניהו וניסיון לקעקע את תדמיתו וכושר פעולתו והשתלחויות תקופתיות בממשלת ישראל; כמעט אותה ממשלה בה שרתו הם עצמם ובחלק מהמקרים גם היו שותפים פעילים למושאי ביקורתם.

לפיד הוא הצעיר שבחבורה ולטעמי גם היהיר והמתנשא שבהם. הוא גם לוחם "הרטוריקה" המהוקצע ביותר. האם יש בכך די כדי לטעון לכתר המנהיגות הלאומית? - אני כופר בכך. הערכתי היא שמדובר במקרה דומה לזה של אובמה בארה"ב - רטוריקה כתחליף למנהיגות מגשימה.

הכוכבים נעים במסילתם כמימים-ימימה ואין בהם חדש ואין בהם בשורה.

ריבלין, העמיד עצמו בתפקיד המוכיח בשער התורן. הוא עושה זאת במינון גדוש ולעיתים קרובות גם במינון חריג. הואיל והוא אינו רגיש לתחושות חלקים גדולים מן הציבור, משיגה פעילותו זו תוצאות הפוכות, שמולן הוא ניצב תמה.

ליברמן, הוא אופורטוניסט פוליטי. הוא משתף פעולה עם נתניהו כשנוח לו, תוקף אותו כשנוח לו, אינו בורר במילים ובנושאים. אצלו הכל כשר להשגת מטרת-השוא שהציב לעצמו אחרי הבחירות האחרונות: הדחת נתניהו ומיצוב עצמו במעמד של מועמד-פשרה לראשות הממשלה שאין לו תחליף בסיטואציה הפוליטית הקיימת. להערכתי, אסטרטגיה זו היא ברכה לבטלה ודרך ללא מוצא.

לפיד, הוא מצגת-שוא מתמדת. את מעט הדברים הטובים שעשה במשרד האוצר ינכס לעצמו כחלון, משום שלפיד לא שם. בנושאים אחרים אין מה להתפאר - רובם כבר עברו מן העולם ויתרם יעברו ממנו בקרוב. להערכתי, לפיד הוא הציפי לבני של סיבוב הבחירות הבא. הוא וחלק מתומכיו יצטרפו למערך (סליחה, "המחנה הציוני") או לגלגול הבא שלו ויתרם ימצא מחסה במפלגות אחרות בימין ובמרכז.

הרצוג

בין כל הטוענים לכתר, על-פי התנהלותו בכנסת ה-20 עד כה, הוא הראוי ביותר אך טעון שיפור והשבחה. העובדה שהוא אינו מעמיד עצמו תמיד וכל הזמן כדון קישוט הנלחם מלחמת סרק בנתניהו, עומדת לזכותו. האם יש בכך סימן לבאות? - ייתכן. אני מכל מקום רואה אפשרות רצויה בממשלת אחדות לאומית, מבוססת על שתי המפלגות הגדולות ועל מצע מוסכם. בתנאי שהמהלך יוביל לקו-פרודוקציה לאומית ולא לאוסלו ג' או ד'. אני רואה זאת בחיוב גם אם המהלך יהיה לזמן קצוב ולמטרות פרטניות.

אם ישכיל בוז'י ללכת בדרך קונסטרוקטיבית, שיש בה גם פשרות אידיאולוגיות וליכוד שורות ציוני, הוא עשוי להיות בבוא היום מועמד ראלי לבוא במקום נתניהו כמנהיג לאומי.

כוכבים נעים במסלולם הקבוע ורק ריבון העולמים יסיטם ממנו. בני אדם אינם כוכבים ולא נועדו לנהוג ככוכבים. מנהיגים אינם מכוונים דבקים בעמדות סרק ואינם מכוונים את דרכם על-פי יועצי תקשורת או יועצים משפטיים, אלא לפי צרכי השעה והאינטרסים של מי שבחרו בהם. לא תמיד התשובות לשאלה מהם אותם אינטרסים ברורות לגמרי או חד-משמעיות, עדיין חייב המנהיג לחתור כמיטב יכולתו לעשייה ברוח הנכונה. השיפוט הוא תמיד בידי הציבור ובידי שר ההיסטוריה.