בצל הטרגדיה שהתרחשה בכפר דומא נראה שיש מקום לשוב ולהזכיר מספר עובדות:
הערבים יודעים עברית, קרוא וכתוב, יותר טוב ממה שהיהודים יודעים ערבית. הצתת המסגד בטובא-זנגריא שבגליל לפני מספר שנים, אשר זיכתה את הכפר בביקור הזדהות של משלחת רבנים, הייתה תוצאה מפשע שנאה, של שבט זנגריא את שבט טובא. או להפך.
ואולי צריך להזכיר כאן ל
ציפי לבני, שהייתה פעם שרת המשפטים, ולעו"ד בוז'י הרצוג, כי אשמה אפשר להטיל רק על סמך ראיות, ולחרוץ דין רק לבית משפט יש סמכות. ואין להתערב בסמכות זו, או להשפיע עליה, גם לא דרך התקשורת.
במאמרו "במקום סנגוריה" כתב זאב ז'בוטינסקי כך: "עד עכשיו היו מסדרים לנו רצח דתי בידים בלתי זריזות ובאופן גס... אפשר שימצא אומן מושלם שיעבד תוכנית, יחשב מראש את כל האפשרויות... באופן שיוצר רושם מדהים... בין האנטישמיים יש אנשים בעלי תרבות, ומאידך-גיסא יש אנשים עשירים מאוד ובעלי יכולת גדולה, שיש בכוחם להשתמש באמצעי זיוף בדוקים ומנוסים מאוד. לא כל כך קשה בימינו למצוא גם בר-נש יהודי שישבע לשקר."
עתה יש לדון בגינויים שנשמעו לאירוע הנורא שקרה בכפר דומא. ראשית יוזכר כאן כי בשנת 1913 נרצח בקייב ילד אוקראיני בשם יושצ'נסקי. מהרצח של הילד נרקמה עלילת דם שהאשימה את היהודי מנדל בייליס במעשה. במשפט שהתנהל נגד בייליס נחשפה המזימה והוא זוכה מכל אשמה. בעקבות הפרשה כתב ז'בוטינסקי את מאמרו זה. במאמר הוא מתאר כיצד "מאתים רבנים נשבעו בדפוס... שאין היהודים שותים דם תינוקות, ואיש לא שם לב,... רושם כזה יעשו כל הנאומים שנשאו ושעתידים לשאת צירי היהודים בבית-המחוקקים."
בעיני ז'בוטינסקי "כל דברי ההגנה הם לבטלה. ואולי יש בהם גם משום נזק. זה שנים אחדות יושבים היהודים על ספסל הנאשמים. לא הם חייבים בדבר. אשמים הם רק באחת: הם מתנהגים כאשמים. כל הימים אנו 'קוראים בגרון' ומצטדקים...עד מתי?" תוהה מנהיג בית"ר "אמרו נא לי, ידידי ורעי ... האם לא הגיעה השעה שעל כל ההאשמות הללו ועל אלו שעתידות להישמע...לקרוא בקול רם וצלול, במנוחה ובקרירות: לכו כולכם לעזאזל? והרי זה יהיה הנימוק היחידי שיהא מובן ומתקבל על דעת הקהל הזה."
הוא ממשיך וכותב כי "הבא להצטדק נמצא חייב. אנו בעצמנו הרגלנו את שכנינו במחשבה שבעד כל יהודי שנתפש בגנבה מותר להעמיד לדין עם עתיק שלם,... כל האשמה מביאתנו לידי בהלה כזו, עד שהבריות תמהים: איך הם מתייראים מכל דבר! אין זאת אלא מפני שמצפונם אינו טהור."
"באוירה זו של הסתה" ממשיך ז'בוטינסקי ואומר, "יהודי אחד,... יצא מדעתו והתחיל צועק שיביאו אליו את ילדתו שלהשכן הקתולי, בת שלוש שנים, מפני שהוא רוצה לשחטה ולהזות מדמה על המצות", אחרי ארבעים שנות הסתה כנגד המתנחלים ישנם גם בהם המאמינים כי הם "מסוכנים וקטלניים" "פרועיהזקן, יוקדי העיניים" ומסתובבים, כמו שהוצגו ב"גשש החיוור", ב"לילה גוב" וב"ארץ נהדרת", עם עוזי ודובון.
בסיום המאמר כותב ז'בוטינסקי כי "אין דבר שאנו חייבים לתת עליו את הדין. אנו עם ככל העמים: אין לנו תביעות להיות מעולים מהם. בתורת אחד התנאים הראשונים שווי זכויות אנו דורשים את הרשות לכך שיהיו גם לנו נבלים..."
מאמר זה נכתב כאמור ב-1913, בגולה, עוד בטרם הוקמה המדינה ואפילו הגדודים העבריים עוד לא באו לעולם. למרות זאת התהלך והתנסח ז'בוטינסקי בזקיפות קומה ולא נרתע מפני הגויים. האם לא ניתן היה לצפות מנושאי הדגל של משנתו, אשר נמצאים במדינה ריבונית, לקצת יותר איפוק לפני שהם מגיבים לאירועים?
