זוכרים את החידות על השקר הגדול בעולם והבדיחה המצחיקה בעולם?
אם היו עורכים סקר סוציולוגי גלובלי בשאלה: מהו העלבון הקל והמזעזע ביותר בעולם? - היו להשוואת היהודים לנאצים סיכויים גבוהים מאד לזכות בבכורה. זה כמו לתקוע סכין ישר בפצע פתוח ועוד לסובב בפנים להגברת האפקט. זהו גם השקר הפרימיטיבי ביותר בעולם, אף יותר מאשר "הצ'ק שלך בדואר", אמנם כשזה כל כך קל ומכאיב והסיפור "עובר את המסך" - את מי מעניין האם זו אמת או לא..?
לאורך העשור האחרון, עם התקדמות תהליך "השלום" במזרח התיכון, עושי ההשוואות האלה מתחו את גבול המותר יותר ויותר, עד הפריצה המוחלטת של כל הגבולות האפשריים, ששאריות התבונה וההגינות של האדם היו אמורות להשאיר על כנם.
כאשר חלק מהעם היושב בציון החל לצייר בצבעי "כיבוש" את החלק השני - העמים מחוץ לציון לא ממש טרחו לתהות על הגבול הדק המפריד ביניהם. לאנשים מפינלנד עד ניו-זילנד אין לא הזמן ולא הסבלנות הדרושים על-מנת לפשפש בהבדלים הפוליטיים בין תושבי כפר-שמריהו לבין תושבי קריית-ארבע, כל צורת ההתנהגות הזו לא מוכרת להם בארצם ולא מובנת להם. האנשים שומעים, שהישראלים מקלגסים על אדמת "פלשתין", כועסים ועוברים לכדורגל, חלקם הופכים לתומכי ISM ודומיו.
מכאן הדרך לצביעת היהודים בצבעים נאציים קצרה מאד. לא משנה מה כאן נכון או לא נכון - זה קל, זה קליט, זה קצר וברור, זה עוזר להשתחרר מהתחושה הלא נעימה, שזיכרון השואה עדיין מצליח לעורר פה ושם. "יהודים נטבחו בידי הנאצים ועכשיו הם טובחים בפלשתינים בשיטות של הנאצים" - המודעות ליופי של הסימטריה אופיינית לציבור מסויים מבין צרכני הדמוקרטיה בארץ ובעולם.
כבר באפריל 2001 פרסם העיתון היווני "אתנוס" קריקטורה המציגה חיילי צה"ל במדים נאציים מובהקים עם סמלי מגן דוד במקום הסבסטיקות, שוחטים בכידונים ערבים כפותים; האחד אומר לשני: "אל תרגיש אשמה, אחי. אנחנו היינו באושוויץ ודכאו לא כדי לסבול אלא כדי ללמוד" - זהו כבר מזמן איננו יוצא מן הכלל, זהו הכלל.
אם הייתי חייזר, שמעולם לא שמע על הנאצים ועל היהודים, הייתי מבין מההשוואות האלה משהו כזה: "היה היו גרמנים, שרצו לחיות בשקט ובשלווה במדינתם הקטנה אי-שם באמצע אירופה המאוכלסת באומה יהודית אדירה, אבל היהודים לא רצו לתת להם. הם רצו לזרוק את הגרמנים לים ולהקים במקום גרמניה מדינה יהודית נוספת, שבירתה ברלין, למרות שהיו להם כבר עשרים ואחת מדינות יהודיות מסביב.
למען מטרתם הקימו הגרמנים את התנועה הנאצית, שלחמה נגד התקפות הטרור של היהודים. הנאצים השתדלו לפגוע רק ביהודים טרוריסטים, אך לעיתים ללא כוונה פגעו גם באנשים מסביב, כי הטרוריסטים היהודים הקפידו להתחבא בתוך האוכלוסייה היהודית האזרחית. כשתפסו הנאצים איזה טרוריסט..."
התסמין והמחלה
בעיני, ההשוואה של היהודים לנאצים איננה המחלה עצמה אלא יותר התסמין של המחלה הגדולה: האדם המודרני החי בחברה המעניקה לו לכאורה זכות לגבש דעה, עושה זאת על-פי עיקרון זרם החשמל: הולך בקו בעל ההתנגדות הקטנה ביותר, כלומר על-פי צו האופנה; "השנה לובשים חליפה עם ז'קט קצר, עונבים עניבה פרחונית ואומרים שהיהודים דומים לנאצים". ההולך על-פי קו האופנה משתלב היטב בתוך הברנז'ה, יש לו יותר סיכויים להגיע לפסגה ולהישאר שם. גם חתני פרס נובל אינם פתורים: ז'וזה סאראמאגה השוואה את מעשינו למעשי נאצים באושוויץ - האם באמת עד כדי כך הוכה בעיוורון הלבן?
ביום השואה אני לא מקשיב לטקס ביד ושם כדי לא לשמוע את נשיאנו שוב מקשקש על "זיכרון עולם" - כבר היום כמות האנשים המוכנים להילחם על כל שנה נוספת של זיכרון השואה הולכת ופוחתת ואינה כוללת את הנשיא. כל ניצול הנמצא עוד איתנו, כל עד חי של השואה חשוב להארכת תקופת הזיכרון. כל אחד מהם, בעל כורחו נושא את תפקיד העדות וההצקה למצפון. כשמי מהם עובר לצד השני - מתרחש הדבר הגרוע ביותר, שעלול לקרות לזיכרון השואה.
לכן, כשכל מיני דברנים בעלי רמת משכל מפוקפקת (זוכרים את היציאה של יפה ירקוני?) מזהמים את האוויר מתוך התקפי מחלת הבַלֶטֶת - זה עוד דבר אחד, אבל כשאדם מפורסם ניצול שואה לא רק מעמיד את עצמו בראש מפלגה, ששורשי מצעה נעוצים עמוק בתוך האנטישמיות, אלא גם הוא מצטרף למקהלתם של משווי יהודים לנאצים - זהו כבר דבר אחר.
הגרוע מכל קרה, כשהתפרסמה הידיעה על סימון ידיהם של עצורים בחשד בטרור במספרים כתובים בטוש. לאחר זמן קצר התברר, שהידיעה הייתה לא נכונה, אך בזמן הזה הספיק ראש "שינוי" טומי לפיד למחות באוזני הרמטכ"ל. כניצול שואה היה הוא מזועזע מן הרעיון, שעל-ידי העצורים יירשמו מספרים.
לא דובר על ילדים תמימים הנגררים מזרועות הוריהם המומתים בתאי גזים, לא על קעקוע המספרים כמעשה חוואי בבקר - מדובר בחשודים בטרור, שעל-פי השמועה הלא נכונה, כביכול רשמו עליהם מספרים בדיו, הנשטף אחר כך בסבון ומים חמים, שהם מקבלים בכלא בשפע! (גם אני שמרתי במגידו וראיתי.) נניח, שהיה זה נכון - זה מה שמזעזע אותו כניצול שואה? על כך צריך ניצול השואה למחות בשם זכר השואה?...
הטענה, שישראל משתווה לגרמניה הנאצית במעשיה, היא הפגיעה הכואבת ביותר בבטן הרכה ביותר שלנו. הרמז הקטן ביותר, שדבר כלשהו, שצה"ל עושה ביש"ע מזכיר ולו במעט את מעשי הנאצים, הוא הדבר הקרוב ביותר להכחשת השואה מלבד הכחשת השואה עצמה. האנשים האלה, כולל טומי לפיד, נעמדו מרצונם רק מדרגה אחת מעל פרופסור אירווינג וחבריו - שזה אומר, במעמקי השאול.
השלב האחרון - הצדקה
השלב הבא לאחר לגליזציה דה-פאקטו של הכחשת השואה: הצדקת השואה. בשנים האחרונות התפרסמו מכתבים בעיתונים אירופאים ברוח: "סבא שלי הציל יהודים במלחמת העולם השנייה, היום אני מצטער, שהוא עשה את זה..." בתאריך 28 לנובמבר בשנת 2003 התפרסמה ידיעה באתר "וואלה!חדשות" אודות גירוש מאות יהודים מפינלנד לידי הנאצים על-ידי פינים. אחת התגובות מתחת לידיעה הייתה בזו הלשון: "על-פי המתרחש היום במדינה, הם לא שלחו מספיק!" חתומה יעלי.
לאחר צעקות של מספר קוראים, כולל שלי, נמחקה הטינופת מן האתר, אבל מי ינקה את הטינופת מהמוח הפגום של אותה יעלי? היא מראה לנו, שחיים בינינו כאן ועכשיו לא רק מכחישי השואה למחצה, לא רק מנצליה למען קידום הדעות הפוליטיות שלהם, אלא גם מצדיקי השואה ממש. על-פי הבחורה בשם יעלי החיה היום אי-שם במדינת ישראל, חבל שלא הושמדו יהודים רבים עוד יותר, כי לו כן, המצב היום היה טוב יותר.
העדכון האחרון במכתב של
Honest Reporting מביע תמיהה על השתיקה הגלובלית של התקשורת בעניין הפסיקה של בית המשפט הצרפתי נגד העיתון המוביל בצרפת
Le Mond. לאחרונה קבע בית המשפט לערעורים, שהדברים, שפרסם העיתון נגד ישראל ויהודים היו אנטישמיים וראו זה פלא - הפסיקה אינה מרגשת את עורכי החדשות של הרשתות הגדולות.
בים ההשתקה, שצף בו תהליך ההפיכה הטבעי של "ביקורת" נגד ישראל לאנטישמיות החדשה ובסופו של דבר להצדקת מעשי הנאצים ביהודים - הקול השותק הרועם היותר הוא קולה של ממשלת ישראל. כל דבר מלבד החזרת מלחמה שערה נגד אותם עכברושי עיתונים וקריקטורות - משדר להם אישור בצדקתם וניצחונם. לכן השאלה, שמתעוררת אצלי למקרא המאמר של Honest Reporting היא, האם פסיקת בית המשפט הצרפתי נגד Le Mond הינה הסנונית הראשונה של המאבק הממוסד נגד האנטישמיות או שמא פרפור הגסיסה האחרון של המצפון?
