למען הדיוק הלשוני, האמרה השלמה היא "אכל את הדג המסריח, קיבל מלקות וגם גורש מהעיר". זו הקונוטציה הראשונה שעלתה בראשי לאחר שהתברר שכל ניסיונותיו של נתניהו לסכל את אישור ההסכם עם אירן בקונגרס, כשלו. אם לא תהיה הפתעה דרמטית ממש, הרי שההסכם יעבור את ההליך החוקי ויאושר בצורה זו או אחרת. אין בי שמחה לאיד על כישלונו של נתניהו. גם אני מודאג ממה שיקרה בעתיד הקרוב או הרחוק באירן. אני גם מודאג ממה שקרה במהלך השנים האחרונות בין נתניהו לאובמה, כי, לפי עניות דעתי, הנזקים שנתניהו גרם לישראל עצומים.
אין ולו אדם שפוי בישראל שאינו יודע היטב שישראל תלויה בארה"ב במאת האחוזים. כל ההתלהמות של מיני פוליטיקאים למיניהם, מעצבי דעת קהל או סתם אזרחים מן השורה, הבזים לארה"ב ומדקלמים סיסמאות ריקות מתוכן, לא תשנה את העובדה הזו. נתניהו החליט לצאת למלחמה דיפלומטית אישית נגד אובמה, נגד ממשלו, תוך התערבות בפוליטיקה הפנימית של ארה"ב. רבים הזהירו שנתניהו נוהג כמהמר בקזינו, שהמדיניות האנטי-אמריקנית הפומבית, המתלהמת, תוביל לתוצאות הרות-אסון. נתניהו, כדרכו, התעלם מכולם, צפצף על כל מי שהעז להמרות את פיו בנושא, וטען בגאון שזו שליחותו עלי אדמות לעצור את ההסכם עם אירן. והנה, לדאבון הלב, ההסכם נחתם לבסוף למרות מאמציו של נתניהו, אושר במועצת הביטחון, למרות מאמציו של נתניהו, וגם יאושר בארה"ב. תוכניתו של נתניהו לסכל את ההסכם כשלה כישלון חרוץ.
השאלה המתבקשת היא, מי יישא באחריות על כישלון זה? ראש הממשלה לא פספס שום הזדמנות כדי לתאר את ההסכם עם אירן בתיאורים מזוויעים, אפוקליפטיים ממש. שאלת האחריות חשובה למדי לא מפני שיש כוונה לקנטר את ראש הממשלה, אלא משום סיבה אחת פשוטה: אם התחזיות הנוראיות של נתניהו עצמו יתממשו, כי אז עם ישראל בסכנה איומה והמנהיגים הם אלה שאמורים להגן עליו. בהינתן שההסכם יאושר סופית בארה"ב ובהתחשב בכישלון של מר נתניהו בסיכולו, מה מתכוון ראש הממשלה לעשות לאור המצב האפוקליפטי שהוא עצמו תיאר, אם וכאשר ההסכם יצא לדרך?
לשנות את היחס כלפי אובמה רבים ביקשו ממר נתניהו לא לנאום בפני הקונגרס כהתרסה נגד אובמה. למרות כל הפרשנויות הבלתי נכונות, מרביתם של אלה אשר ביקשוהו לא לעשות מעשה שיש בו כדי התערבות גסה מאוד בענייניה הפנימיים של ארה"ב, עשו זאת מטעמים כנים של חשש להרעה נוספת עם הממשל, להתנגשות ממשית שלא תועיל לאף אחד. ראש הממשלה שוב צפצף על כולם. מכוני המחקר בארה"ב העוסקים בסוגיה, יודעים היום לומר בריש גלי שנאום נתניהו דחק את אותם סנאטורים דמוקרטים שהיו נגד ההסכם ורצו לסייע לישראל לפינה שממנה לא הייתה כל ברירה אחרת מאשר לתמוך בנשיאם. זאת ועוד; יהדות ארה"ב מצאה את עצמה במצב קשה ביותר, מותקפת מכאן ומכאן, ונדרשת להכריע בין נאמנות לארה"ב ונשיאה או לישראל. רק אדם חסר כל הבנה בסיסית מסוגל לדחוק את היהודים למצב עדין מאוד זה, העלול לסכן את מעמדם וחייהם בארה"ב. מרבית היהודים הכריעו בניגוד למה שנתניהו חשב: נאמנות לנשיאם. נכון שנשמעה ביקורת על ההסכם, על פרטיו ועל תוצאותיו האפשריות, אך מרבית היהודים לא משכו תמיכתם באובמה או במפלגה הדמוקרטית. האם בדיעבד, עובדה זו אינה אמורה להדאיג מאוד את ישראל?
ב-3.9
פורסם בוושינגטון פוסט מאמר תחת הכותרת "איך ארגון איפאק הפסיד במלחמה בהסכם עם אירן". ראוי לקרוא היטב את המאמר כדי להבין עד כמה גדולים הנזקים ליהדות ארה"ב וליחסים בין ישראל לבין ארה"ב בעקבות המאבק הגלוי של הארגון לצד ראש הממשלה. חוששני שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה, ולדאבון הלב, המצב של יהדות ארה"ב עלול להידרדר. אגב, בין השיטין, ניתן למצוא בכלי התקשורת האמריקניים דיווחים על חשבון נפש של בכירים בארגון איפאק בעקבות ההתרחשויות.
נחזור למה שנאמר לעיל: ישראל תלויה בארה"ב במאת האחוזים. דווקא משום כך מנהיגי ישראל לדורותיהם ידעו להתנהל בצורה המאפשרת את המשך היחסים התקינים בין שתי המדינות למרות חילוקי דעות רבים. הדיונים הסוערים התנהלו בחדרים סגורים, בשקט ובחוכמה, כך שאף צד לא יושפל בפומבי. מדיניותו של נתניהו התפרשה על-ידי הממשל כהשפלה. אין צורך לחזור על ההתבטאויות חסרות התקדים של אובמה ושל אנשי ממשלו בפומבי כלפי ראש הממשלה ואחדים משריו או יועציו. אלה אינם דברים של מה בכך. ישנם כאלה הרואים במדיניותו של ראש הממשלה מדיניות אמיצה ופטריוטית. היום הם מנסים להרגיע על-ידי ציון העובדה שבעוד שנה וקצת אובמה יעזוב את הבית הלבן, או אז תגיע גם הגאולה. פרק הזמן הנותר לאובמה אומנם קצר אך ארוך מספיק כדי שהיחסים יורעו עוד יותר. אם ראש הממשלה באמת חרד לעתידה של ישראל, הדרך היחידה למנוע הרעה נוספת היא שינוי היחס לאובמה, הידוק היחסים ושיתוף פעולה. האם זה יקרה? אני פסימי מאוד בסוגיה זו, וזאת משום שראש הממשלה אינו מסוגל להתגבר על גאוותו ועל תחושת העליונות המאפיינת אותו.
