הארכת תוחלת החיים לגילאי 90-85 ויותר - היא תהליך אבולוציוני אנושי. הוא נובע מהתפתחות הרפואה המונעת והמתקנת, שמביאה עם גורמים אחרים להיווצרות תופעה גלובלית "גילנית" נרחבת, שמוגדרת כיום כ"גיל הרביעי". זה מאפיין בעיקר את המדינות המפותחות - ה-
OECD ואחרות כולל מדינת ישראל.
"הגיל הראשון" מגיע כיום לסביבות גיל 30, עקב התבגרות מאוחרת. "הגיל השני" שאחריו מתחיל "הגיל השלישי" הוא נגזרת של חיי העבודה באמצע החיים שנמשך באופן פורמלי עד גיל הפרישה הרשמי לשכירים מהעבודה. מדובר בגילאי 67-62 בהתאמה בין מגדרי הנשים והגברים. לנשים פריבילגיה לבחור לעבוד עד גיל 67 ורבות יותר מבעבר עושות כך. הצפי הוא שגיל עבודת השכירים הפורמלי יעלה ל-70 בשל העלאת תוחלת החיים.
יש להדגיש ש"עצמאים", כדוגמת חברי הארגונים המאוגדים בלה"ב (לשכת העצמאים בישראל) ואחרים - עובדים בפועל ללא מגבלות גיל. כָּמוּתם הולכת וגדלה, זאת מכוח תהליך חברתי-תרבותי השובר בתהליכיו את "תקרת הזכוכית של הגילנות".
צריך לציין שכיום מתקיימת ומתגברת תופעה מתרחבת של התמשכות חיי העבודה של גילאי "הגיל השלישי" שמוגדרים כעצמאיים, בעלי משלוחי יד פרופסיונאליים וחופשיים וכן בעלי עסקים שאינם שכירים.
במקביל קיימת גם תופעת שכירים כעוברי "מיקורי חוץ", או "גימלאי ארגונים" ב"גיל השלישי". אלה הם אנשים שבחלק מהמקרים - חסרי פנסיה "תקציבית", "צוברת" או "קופתית" מסודרת ומספיקה ל"קיום מינימלי ב
כבוד". זה נובע מכך ש"קצבת הקיום של האזרחים הוותיקים" מטעם המוסד לביטוח לאומי הן הנמוכות שבקרב מדינות ה-OECD. גם הסדרי האקטואריה הפנסיונית הולכים ומורעים ברגולציות המדינה. מתקיימת גם תופעת העסקת "סניורים" שכירים עד גילאים מאוחרים בשל רצון המעסיקים להפיק תועלת מהידע והזיכרון הארגוניים והמעשיים הייחודיים שלהם.
הגדרת "הגיל השלישי" כללה בעבר, באופן עובדתי, גם את "הגיל הרביעי" מחוסר מודעות לתופעה שהייתה בהיקף קטן. "הגיל השלישי" התחיל בתחילת היציאה לגמלאות של השכירים.
התפתחות ענף הסיעוד ככל שמתארכת תוחלת החיים וגדלה כמות הקשישים המבוגרים מאוד - גדולה המודעות לתופעת "הגיל הרביעי". לגיל זה אין רצפה קבועה. הוא פועל יוצא מאבולוציה תהליכית אינדיווידואלית האופיינית לכל אדם בנפרד בהתייחס לרמת תפקודו הפיסי, המנטלי, הפסיכולוגי, הפרוגרסיבי והאינטלקטואלי. תהליך עליית הגיל גורם להורדת רמת התפקוד בהתמשכותו, עם תופעות כגון: תשישות מנטלית, מוגבלות פיסית כולל ניידות ויציבות ומצבים פסיכיאטריים. הקצנת התופעות מחייבת עזרה צמודה או חלקית. זה הביא להתפתחות גדולה בענף הסיעוד. המועסקים בסיעוד הם עובדי סיעוד ישראלים, אך גם עובדי "מיקורי חוץ" גלובליים רבים ברישוי המדינה והסדרה רגולטיבית מטעמה. ההעסקה בדרך כלל היא על חשבון הנזקקים.
בעיקר מדובר בעובדי סיעוד מהפיליפינים, נפאל, סרי-לנקה, הודו, מולדבה ועוד העובדים בבתי "גילני הגיל הרביעי" או בדירותיהם ב"דיור המוגן". הביטוח הלאומי במסגרת ביטוח ב"ענף סיעוד" מקצה מט"בים (מטפלי בית) למספר מוגבל ומינימלי של שעות לפי קריטריונים נוקשים לבעלי זכאות. עיקר הנטל הכספי והפרוצדוראלי של העסקת עובדי סיעוד זרים או ישראלים נופל על "גילני הגיל הרביעי" וילדיהם. הם בעצמם ברוב המקרים ילדי המטופלים הם בני "הגיל השלישי" - הלא צעירים, שגם הם מטופלים בצאצאים עקב העצמת האחריות ההורית והסבאית לגילאים מאוחרים. כל זאת בשל סולידריות בין-דורית חזקה מאוד בישראל.
גם ב"גיל הרביעי" אין אחידות בין האנשים והם מוגדרים כ"עצמאי", "תשוש" או "סיעודי", לפי רמת יכולתם "לתחזוק עצמי" ו"ניידות" לפי מבחנים פיסיולוגיים ומנטליים. צריך להדגיש שגם ב"גיל הרביעי" ניתן לעבוד ולהיות יצירתי ויצרני בעזרת סיוע/טיפול. זאת מול מחשב בסייבר הקיברנטי, או בכתיבה או עיסוק במיומנויות אחרות שנרכשו במהלך החיים. זה כולל גם עבודות שירות ומלאכות כפיים.
ידועים בציבור
אורי אבנרי ו
שמעון פרס שבגיל 92 עדיין פעילים בציבוריות במגוון נושאים. עו"ד חיים קאזיס מב"ש פרש מסנגוריה פלילית בבתי משפט בגיל 97 והתפנה לכתוב את זכרונותיו. הוא הגיע לבתי המשפט עם הליכון ומטפל פיליפיני. צריך להזכיר גם את פרופ' נתן ציתרי ז"ל מהאוניברסיטה העברית בירושלים שעבד במעבדה בדירתו ב"דיור מוגן נופים" בירושלים והמציא לקראת גיל 90 - ערכה לגילוי "חיידקים טורפים" בבתי חולים, כתרומה מדעית גלובלית. גם פרופ' עוזי אורנן "הכנעני" מ"הליגה למניעת כפיה דתית" ממשיך בפעילותו.
רוב בני הגיל הרביעי העצמאים יחסית, מתגוררים בבתיהם מחוסר משאבים למגורים בדירות ב"בתי גיל הזהב" או למגורים בבתי אבות רגילים או סיעודיים או פסיכיאטריים-גריאטריים. ישנם כאלה שמעדיפים להתגורר בדירותיהם או עם ילדיהם ביחד עם מטפלים סיעודיים צמודים אליהם. יש לציין שניתן להעזר בשירותים קהילתיים של "שכונה תומכת". מדובר בפעילות ברמת המינהלים הקהילתיים המפותחים בשכונות וברובעי ירושלים.
שכונת בית הכרם בירושלים כנותנת שירותי "שכונה תומכת" היא תופעה קהילתית ייחודית תקדימית בתחום. צריך לציין שבקיבוצים יש הסדרים קהילתיים מיוחדים.
המדינה לא רוצה לממן צריך לציין שכאשר אדם מגיע למצב "סיעודי ללא עצמאות" בין אם מדובר בסיעודיות-גריאטרית, פיסית, מנטלית או תשישות נפש פסיכיאטרית של אובדן זיכרון ואגרסיה, כתוצאה מאלצהיימר או דמנציה - יש לאשפזו במחלקה סיעודית או סיעודית-פסיכיאטרית-גריאטרית, במחלקות במרכזים רפואיים בבתי חולים יעודיים או כלליים או בבתי "גיל הזהב", או בבתי אבות.
המדינה, משרד הבריאות והמוסד לביטוח לאומי וכן קופות החולים משתדלים שלא לכסות הוצאות אלה ככל שניתן. לרוב אין תקציב לכך בתקציב המדינה או הסדרה חוקית במוסד לביטוח לאומי. זה פורם את "רשת הביטחון החברתית הסוציאלית האוניברסאלית" הכוללת: "ביטחון סוציאלי", שכל אדם זכאי לה כל עוד הוא בחיים. כל זאת בהתבסס על הפרק החברתי של "הכרזת זכויות האדם" של האו"ם ועל "חוק יסוד כבוד האדם וחרותו". כך זה צריך להיות בכל מדינה עם זכויות אדם חברתיות מתוקנות בדגם ה-OECD. המודל הטוב ביותר לכך הוא ה"מודל הנורווגי" הקהילתי-ממלכתי, הממומן מכספי רווחי תמלוגי הנפט בים הצפוני. הזדמנות כזאת נוצרת כעת בישראל בהתייחס ל"גז הטבעי" - אך הממשל הישראלי בהתנהלותו הקלוקלת פוגע בהיתכנותו.
העלויות הכספיות הכרוכות בשרידות בני אדם וקיומם במצבים אקוטיים, קריטיים וקיצונים בסוף דרכם "בגיל הרביעי" הן עצומות. המדינה לא רוצה לממן מתקציבה מחוסר מוטיבציה חברתית מחד-גיסא ומחוסר לחץ ומודעות חברתית ציבורית הולמת מאידך-גיסא. יש צורך בהסדרה רגולטיבית חוקית ותקציבית שתכלול הקמת "רשות-על גריאטרית בין ורב-תחומית מערכתית ומכלולית מתאמת". רשות זו תכלול פעילויות אינטגרליות וסינרגטיות בתחומי: בריאות, רווחה, מימון, כלכלה, חקיקה, אתיקה, חברה, מחקר, מוסר, פנסיות, אקטואריה, ביטוחים עסקיים, ביטחון סוציאלי, ביטוח לאומי ופעולה מתואמת באמצעות אירגוני המגזר השלישי של החברה האזרחית והרשת החברתית. מדובר, בין היתר, בגופים כמו: "ג'וינט-אשל", מכון ברוקדייל, מרכז טאוב, "
יד שרה" - במגוון שירותי בריאות ורפואה כולל שיניים וכן מפעל הפיס ורשויות מקומיות שמקיימים "מרכזי הפעלה" לבני "הגיל השלישי" המאוחר והרביעי. כן מדובר במרכזי ובארגוני "מימוש זכויות" עסקיים וחברתיים, בעלויות מבוקרות כמוסדר בחוק חדש.
מימוש מקורות כספיים נקודת המוצא היא שאדם ב"גיל הרביעי" שמגיע ל"סיעודיות" אמור להשתמש במקורות כספיים מספיקים שעומדים לרשותו (אם אכן זה כך). מדובר במקורות כמו: פנסיות, רנטות מחו"ל, חסכונות, "משכנתאות הפוכות" וקצבאות ביטוח לאומי - זקנה, שארים, נכויות וכד'. מדובר גם בפוליסות ביטוח סיעודיות, שחברות הביטוח מערימות קשיים משפטיים אדירים על מימושן. כעת נעשה מאמץ על-ידי הממונה על הביטוח במשרד האוצר לשפר את המצב ברגולציות חדשות. אם אין משאבים זמינים לאדם ב"גיל הרביעי" - עליו להעמיד רכושו כולל נדל"ן לניהול בנאמנות של "קרן החסויים" במשרד הבריאות, שממנה לו אפוטרופוס מטעם בית המשפט לענייני משפחה בזיקה לאפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים.
כל עלויות האשפוז היקרות מאוד של אשפוזו והטיפול בו - מצטברות לסכומי עתק. בפטירתו הן מנוכות מעזבונו שבידי המדינה ורק היתרה המצומצמת מועברת לחלוקה בין יורשיו לפי צוואתו או על-פי דין. קיימים מצבי קיצון שילדיו יחויבו גם הם בהוצאות.
לסיכום
מדינת ישראל לא מקצה משאבי רווחה ייחודיים עבור בני "הגיל הרביעי" שעלויות שרידותם וקיומם עצומות. ההוצאות מגולגלות באמצעות הסדרי המערכת המשפטית והסוציאלית על רכושם, עזבונם, נדל"נם ובני משפחותיהם. נושא זה מורדם ואין לו בולטות ב"שיח הציבורי" הישראלי ובתקשורת בשלב זה. הנושא אינו אטרקטיבי דיו. אין לו "לובי" שדולתי, קבוצות לחץ או אינטרס בכנסת ובוועדותיה, בממשלה או בהכנת "תקציב המדינה". הגיע הזמן שמבקר המדינה יכין דוח מפורט ועדכני על כך כדי להמריץ שינוי.
רק עמותות המגזר השלישי יוכלו לקדם טיפוח ופיתוח מודעות בנושא. זה יביא לחקיקה והקמת רשות ממלכתית בין ורב-תחומית לטיפול מערכתי יעיל בנושא. הכל כפי שמתואר במאמר.
מאמר זה בא להעלות תרומה להעלאת רף התודעה הציבורית בהתייחס לנושא כדי ליצור מומנטום ציבורי-תודעתי בהתייחסות אליו. מדובר בבעיה כלל חברתית ורב-דורית. אסור שכל אדם יהיה "רק לגורלו". על זה בונה הממשל שרוצה להימנע מלהוציא הוצאות גדולות בתקציב לצורך מימון עלויות ההוצאות הדרושות בתקציב המדינה. הממשל כן דואג לבכיריו ולנושאי משרות ברשויות השלטון בעלויות גבוהות.
ולסיום:
יש לשכלל את חוק החולה הנוטה למות מ-2005. יש לחשוב על אימוץ כללים מנחים בחוק בנושא הגמשת ההתייחסות ל"המתות חסד" פאסיביות מבוקרות שיכללו מניעת טיפול והחייאה פעילה בפעילויות מתערבות אפקטיביות אם המטופל לא רוצה בכך. עמותת "לילך" ב"יד שרה" עוסקת בכך. לגבי "המתות חסד" אקטיביות הבעייתיות גדולה ביותר. למרות זאת, שרת הבריאות לשעבר,
יעל גרמן, ניסתה בכהונתה לעסוק בכך. כל זאת בהתייחס לשינויי חקיקה רלוונטיים המתרחשים כיום במדינות המפותחות בעולם כמו: בלגיה, הולנד ושוודיה. וכמו-כן, במדינות בתוך ארה"ב: אורגון, מונטנה, וושינגטון, וורמונט וכן בקרוב מאוד גם בקליפורניה.
