|
למה סלחתי?[צילום אילוסטרציה: קובי גדעון/פלאש 90]
|
|
|
|
|
מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, כולנו נעשים טובים וסלחניים עד דמעות וביום הכיפורים עצמו נשמתנו מתגבהת כל-כך שחסרון האוכל ליום אחד רק מחזק את ליבנו כי הוא כל-כך מתחבר עם תחושותינו הרוחניות הגבוהות וההתעלות הזאת נמשכת כמעט עד סוכות.
וסוכות זה כבר סתיו ממש. עננים קלים, קצת טיפות גשם. לפעמים יותר מטיפות. הלב מתכסה גם כן בעננויות גבוהות ונמוכות. במחשבות ובבדיקות הסובב אותנו.
ולקראת סוכות, אחרי שעשינו חשבון נפש עמוק ומקיף לעצמנו בראש השנה וביום הכיפורים, לאחר שהתנקינו והתכוננו לאתחול עצמי מבורך, אנחנו עוברים לסביבה. בין תפירת הסדין לסוכה לבין הכנת הקישוט החדש, עושים חשבון נפש לחברים ומכרים. ופתאום תוהים: "למה סלחתי? אנחנו בכלל לא רוצים לסלוח! אנחנו לא צריכים לסלוח! ובין לבין יושבים עם עצמנו ומונים את הסיבות בשלהן לא נסלח לעולם. זה היה לשון הרע. זה היה מעליב עד שפיכות דמים ממש. היא אפילו לא ביקשה סליחה בכלל. הוא שונא אותי. הם ידעו על הסבל ולא הוטרדו מכך.
כך יושבים ומונים כפנינים הצדקות לאי-מחילה. נשענים לאחור, צודקים ועצובים ומתוסכלים עד כלות. הסיכה דוקרת את האצבע ובצדק - זה כואב כל-כך. מביטים בעמודי הסוכה ובסדינים הממתינים. מביטים בערימות הקישוטים. מביטים בעצמנו. עננים מכסים את הלב, עננים מכסים את השמים וטוב שיש סוכה. סוכה לסוכך עלינו. להסתיר אותנו. את קטנותנו. לחמוק מן הארציות היום-יומית המוכרת שלנו ולהתכנס לבית הארעי הזה. בית של סדינים וקישוטי נייר. זמני, שביר ולא נטוע חזק מדי בקרקע. כמו חיינו.
וכמו בכל תהליך שמאבד את דרכו, חשוב להיזכר בעוצמות של יום הכיפורים, ביום שהוא קודש קודשים. ביום של האהבה הגדולה הכוללת, הסליחה הענקית, האחדות והחיבור לכלל ישראל. ביום בו התנקינו מבפנים והתכוננו להתחיל מחדש. בכפתור ה"אתחול" שלנו.
בין קירות הבד וקישוטי הנייר. בין ארעיות חיינו בעולם, הכל טפל וקטן. על קיר הסוכה בה נשב בטרם נחזור לשגרת חיינו המוכרת פסוק מעוטר יפה המצווה: "ושמחת בחגך והיית אך שמח". לוחצים על ריסטרט, עושים אתחול. נושמים עמוק והשמים שבלב מתבהרים והשמחה ממלאה את הלב. זה היה רגע של עננות סמיכה והינה עברה לה.
להתחלות טובות ושמחות.