מבוא במאמר הראשון בסדרה נחשפנו לתזה מוזרה הגורסת שהעולם בכלל לא מסובך כפי שחשבנו. העולם פשוט מאוד וכדי להבינו עלינו בסך-הכל לעשות היכרות עם שני חוקי טבע פשוטים. אחרי שנגלה אותם העולם יהיה אחר לגמרי, אבל עוד חזון למועד. בשלב פרימיטיבי זה הכל קורס.
פעם אחר פעם אנו הולכים שולל אחר טאלנט זה או אחר המנפנף לנו בתקווה ליד האף: אולי ברק יחזיר את התקווה, אולי יאיר יצית את הלפיד, אולי כחלון יגשים את החלום... דרך שתי נקודות עוברים אינסוף קווים עקומים, אבל אנחנו לא מצליחים לשרטט אפילו אחד כי איננו יודעיםמהי נקודת המוצא. אין לנו מושג היכן אנו חיים ואין לנו מושג שאין לנו מושג.
צרחנות נבונה הפלא התשיעי הוא הפער בין הקידמה הטכנולוגית המרשימה לקריסה החברתית הקולוסאלית העולמית (באופן טבעי הפלא העשירי הוא התימהון מדוע איש אינו מבחין בפלא התשיעי).
אנו חווים קריסה קולוסאלית בכל התחומים החברתיים. האנושות על סף כיבוש על-ידי האיסלאם, ישראל על סף השמדה על-ידי אירן, היזידים כבר הושמדו והיזידיות ממשיכות להיאנס.
קוריאה הצפונית מנהלת זוועות בכיף, באפריקה זוועות בוקו חראם ממשיכות באין מפריע, סוריה הפכה ליצרנית מוות ופליטים, אירופה הפכה למעדן מועדף לטפילי האיסלאם. קריסה כלכלית עולמית, מדינות קורסות, בנקים קורסים, פערים אדירים, בעיות חברתיות אינסופיות ההולכות ומתרבות.
הכל קורס, אבל חוץ מלהביע "דאגה עמוקה" והשתתפות כנה בצער המסכנים (או לגעור בקוטרים: "מובטלים לכו לעבוד", "הומלסים הביתה", "מי אמר עני ולא קיבל", "מה לעשות, אין ברירה, המצב קשה, העניים חייבים להצטמצם" במקרה הפחות מנומס), בשורה התחתונה אנחנו לא באמת ממש בפאניקה.
למה? כי מי שאחראי לרעבים הם השבעים, מי שאחראי לעניים הם העשירים, מי שאחראי למסכנים הם המאושרים, מי שאחראי לחלשים הם החזקים, מי שאחראי לנרצחים הם המוגנים.
בעצם לאף אחד אין אינטרס בוער לשנות את המצב. מה שעבד כל כך יפה בניהול הכלכלה (לתת לחזקים לשעוט קדימה עם המוטיבציות הכי פראיות וחזקות שלהם), שכחנו בנוגע לדבר "קצת" הרבה יותר חשוב: ניהול המדינה!.
כאן אנחנו מסתפקים ב"משפט הבוחר". ואם זה לא מייצר מספיק מוטיבציה? זו כבר בעיה של המסכנים והם... זכאים לצרוח כאוות נפשם. זו מדינה דמוקרטית בה צריחה חופשית היא זכות יסוד, ואנו לא ננוח ולא נשקוט עד שכל צרחן יוכל ליהנות ממימוש זכותו במלואה (רק לא בין 2 ל-4 בבקשה).
גאווה ודעה קדומה את חוק הטבע הראשון, בני תקופתי היקרים, באמת שהייתי מצפה מכם להבין לבד. כל
גורילה יודע, כל שימפנזה, אין שום סיבה שדווקא האדם החושב יפול בדבר הכי בסיסי. מסתבר שיש והיא... הגאווה. האדם הגאה, ההומו סאפיינס (כנראה יותר הומו מאשר סאפיינס), מרוב התלהבות מעצמו החליט שהעולם מסובך. הוא מעריץ דברים מסובכים ומזלזל בפשוטים.
הערצת התחכום והבוז לפשטות טשטשו אותנו. האם ידעתם שאתם כה רגשנים ושבעצם אמוציות פרימיטיביות רבות עוצמה מסתתרות מאחרי החשיבה הרציונלית לכאורה שלכם?
רב שיח של מנותקים מה פירוש לרוץ קדימה בלי לדעת לאן? כולנו "יודעים" ש"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", בזאת סיימנו. מרגע זה כל הפראדיגמות הפשטניות נמחקות.
בשנים שכל ה"עוילעם גוילעם" רץ בהתלהבות קדימה לתהום, אני פסעתי לאיטי בנחת "הצידה", פיתחתי את התיאוריה שלי, נפקחו עיני, הבנתי היכן אני חי. היום כשאני מתבונן עליכםאני רואה עדר של עיוורים כושלים סדרתיים, חסרי אונים המדאיגים את עצמם לדעת.
דברים שרואים משם. הרי כשמעסיק מתבונן על עובד הוא רואה דולרים מהלכים, כשהעובד מתבונן עליו בחזרה הוא רואה חזרזיר עגלגל ורדרד עם עיניים גדולות וריר נוזל לו מהשפתיים. אתם רואים בי איזה מגלומן פשטני, וכך אנחנו מנהלים יופי של רב שיח.
