את האמת אין עוד להסתיר: מבין כל מנהיגי הארגונים הפלשתינים הצטייר תמיד בעינינו יו"ר הרשות, אבו-מאזן, כמנהיג המתון ביותר. כזה שסולד מאלימות-כוחנית, ושפניו באמת הן מופנות לרגיעה.
אלא שעכשיו מתברר שטעינו. אולי במאוחר, אך ברגע-אמת. רק צריך להקדים רפואה למכה עתידית, אם חלילה תנחת יום אחד על ראשנו.
המרצע יצא לבסוף מן השק, עם עלילת הדם שהפיץ אבו-מאזן. היה זה כשיו"ר הרשות יחס לישראל את הוצאתו להורג של המחבל הפלשתיני בן ה-13, לאחר שדקר באורח אנוש את בן-גילו היהודי.
הסיפור התגלה כמצוץ מן האצבע, והאיש שהעמיד פני מלאך של שלום - נחשף כמחרחר של דמים ומסית. בעלילת הדם הכוזבת שלו רק שיחק אבו-מאזן לידיו של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, שממילא לא נתן בו אי-פעם אמון.
חדל-אישים
אלא שעתה, לכל הדעות, הגדיש יו"ר הרשות הפלשתינית את הסאה וחצה באחת את הקו האדום. ומאחר שמדובר בשקרן פתולוגי - יש לשלול, כמובן, כל דו-שיח איתו.
עם זאת ניתנת האמת להיאמר שלאורך כל שנות-כהונתו לא הצטייר אבו-מאזן אי-פעם כמי שמצליח לחלוש על עמו. הוא נחשף בעיניו כחלש וחיוור, ודברים שפלט לא החזיקו אף מים. זולת נאומים חוצבי-להבות - מעשיו לא הניבו שום פרי. לא כל שכן במגעיו חסרי התכלית עם ישראל
אז בתור חדל-אישים שכזה - אין ולא יהיה עוד שום טעם למגע ישראלי עם אבו מאזן. ואולי, באמת, צודק בנימין נתניהו שבסתר-ליבו מאמין, מן הסתם, שעדיף המצב הקיים, הרעוע, על פני עתיד מעורפל עוד יותר, שאין בו סיכוי לבשורה מעודדת.
