הלפיד המאכזב: על נאום בר-אילן של לפיד

נאום לפיד בבר-אילן (20.9.15) היה ללא ספק גימיק תקשורתי וסמלי יצירתי, אבל היה רק גימיק ולחלוטין בלתי-רלוונטי. אני שמח שלפיד הוא פוליטיקאי ששפתו העברית רהוטה, אבל שפה רהוטה אינה מעידה בהכרח על חשיבה רהוטה. בסה"כ, גם הדברים שאמר וגם התגובות הנלהבות שקיבלו דבריו מצאן מרעיתו - השפוטים הכרוניים המגבים ללא שאלות וללא תהיות כמעט כל מה שיוצא מפיו - של חלק מהמגיבים כאן, אינם שום דבר יותר מסיסמאות. יתרונו הגדול וגם חסרונו הגדול של לפיד הוא שאיננו נושא כיום בשום אחריות ממלכתית, שהופכת את דבריו למחייבים, רלוונטיים או כאלה שעומדים באמת למבחן הביצוע. זאת, בניגוד למשל לנתניהו או לשר חוץ ישראלי אחר שהיה מכהן כיום בתפקיד זה.

מבחינה עניינית, הפגם הראשון והעיקרי בדברי לפיד הוא שאין הם תואמים את הנסיון והמציאות בישראל. התביעה למהלכים חד-צדדיים הוכחה עד כה כתלושה מהמציאות. כל שטח שפינתה ישראל בעבר והוציאה ממנו את כוחותיה, בתקוה או מתוך אשליה שהדבר יהווה מחווה לקידום דיאלוג וליצירת רצון טוב גם מן הצד השני - כִַשל כֶשל חמור, לא הביא לשקט ורגיעה אלא לאיום גדול יותר, לאבדות נוספות ולנזקים כלכליים אדירים. כך היה אחרי הפינוי מלבנון (2000), כך היה אחרי העברת השליטה לרשות על חלק ניכר מערי הגדה (אוסלו וספיחיו למן 1994) וכך היה בעזה (2005) ולאחר מכן בכניעה ללחץ האמריקני והתרת הבחירות בעזה ב-2006. הדבר אינו חייב להתרחש למחרת הפינוי, הוא עשוי להופיע כהפתעה באיחור של שבוע, חודש או שנה ויותר. כל מחווה שעשתה ישראל בעבר, נתקלה בחסות תירוצים שונים ומשונים בתביעה למחוות נוספות - שיטת הסלאמי, אם תרצו, או טכניקת הסבתא לפרימת הסוודר...

רעיון ההיפרדות מהפלשתינים הוא רעיון עוועים. לא קיימת אפשרות מעשית כזו משום שהם מפוזרים בכל שטחי ארץ-ישראל וכל עוד לא הושלם רעיון "השיבה" - המסגרת שיצרה אותם, מעצבת אותם, מאחדת אותם, מאפיינת אותם ומחזיקה אותם. רעיון זה הוא שגורם להם לפעול יחד ולשמר כלפי חוץ מצג של אחדות חרף השנאה הדדית הרבה בתוך שורותיהם והופך אותם לכוח משמעותי באזור. עם כ-1.5 מיליון פלשתינים בישראל, כ-1.7 מיליון בעזה, כ-2.5 מיליון באיו"ש וכ-3 מיליון נוספים בירדן - אין משמעות ואין התכנות לרעיון היפרדות. גם אם נהיה אנחנו מוכנים לכך, הם לא יקבלו זאת כמטרת-על ולכן בדרך אחת או אחרת ימשיכו להלחם בנו, משום שהלחימה גם מקיימת אותם וגם מייצרת עבורם אופק - מדומיין ככל שיהיה. תרגיל הפרדות הוא אונניזם מחשבתי שלנו, שהתוצאה היחידה שלו, אם באיוולתנו נתפתה לכך, תהיה שימור סיסמאות "קדושת הדמוקרטיה" ו"אימת הדמוגרפיה" - שתיהן אידאות שגויות - והרעה רבה נוספת של המצב האסטרטגי של תושבי ישראל היהודים.

הופרדו בכוח

אזורים שיועברו בלעדית לערבים כחלק מתרגיל "היפרדות" כביכול, יתמלאו בנשק, מחבלים, תסיסה חברתית והסתה דתית, ולאחר היפרדות לא יהיה מי שימנע זאת; ישראל תהיה בחוץ, הערבים בהשראת גורמים מיליטנטיים ומסיתים מסוגים שונים יתמכו בכך, ומתווכים בינלאומיים היו ונותרו בדיחת-השנה. כיום לא ניתן לסמוך אפילו על מחויבות אמריקנית, כזו שעליה סמכנו בהסכם השלום עם מצרים. בסופה של "ההערכות החדשה" שתיווצר אחרי תרגיל "היפרדות" הזוי, צפויה תוך זמן קצר תנועה פאן-פלשתינית חזקה לביטול ההפרדה ואיחוד כל הקבוצות ש"הופרדו בכוח" כתוצאה ממנה. אפשר שיהיה צורך לחכות לכך מספר חודשים או מספר שנים, להניח לדור הצעיר להבשיל כדי שיוכל לפעול נגד המנהיגים שהסכימו להפרדה "ובגדו בהם". או אז נראה שוב תופעות דומות לאלו שאנו רואים עתה, רק בעוצמה גדולה יותר ובשילוב כוחות טוב יותר, שערביי ישראל הם חלק ממנו, אם לא ליבתו. גם אם לא כל ערביי ישראל ואיו"ש ישתתפו בכך, כבר למדנו מנסיון העבר שדי ב-20% - 30% פעילים ותומכים אינטנסיביים, בכדי ליצור מסה קריטית לערעור היציבות ולגרירת קבוצות גדולות יותר למאבק חדש ואלים יותר. הערבים הם גזע אמוציונאלי.

בטווח הקצר הם חושבים מן הבטן יותר מאשר מן הראש. בעתות משבר, הדימוי שמציגה ישראל ממלא תפקיד מרכזי בשאלה איזה גורם מן השנים הנ"ל יהיה דומיננטי בהחלטותיהם. ישראל נחושה, החלטית, מאורגנת וחד-משמעית - תרתיע רבים מהרפתקנות. ישראל נרפית, חלשה, מהססת ושרויה בבולמוס של מוסר כליות מעושה שפוגם באחדותה ובכושר פעולתה - תיצור אפקט הפוך. ביצוע תרגיל הפרדה פיקטיבי, הוא בין הגורמים המרכזיים שיוכיחו חולשה ישראלית וחשש מן הצורך להתמודד ועל כן גם ישכנע ויעודד תגובה הפוכה לזו שאליה חותרים אדריכליו.

כאמור, זהו חזון עוועים.

על ערכה של ועידה בינלאומית כבר למדנו בוועידת מדריד (1991) - זו מלכודת דבש. אינני רוצה להרחיב כאן את היריעה יתר-על-המידה, אבל אזכיר שוועידה כזו תכלול את הפלשתינים שעדיין חותרים למימוש זכות השיבה, את המדינות הסוניות שאינן מכירות בזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו ומעוניינות במזרח תיכון ריק מכופרים, את ארה"ב הרופסת של אובמה, את אירופה הלא-ידידותית ברמה הפוליטית ואת האו"ם - שפוט ידוע של אנטי-ישראליות הגובלת באנטי-שמיות. מדוע צריך להחליף מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים בקן צרעות מסוג זה? אולי ללפיד יש תשובה סודית בנדון, אבל נאומו מתעלם מהשאלה מכל וכל וזה אחד החסרונות הגדולים שלו.

אין תקומה

אם תכונס הוועידה בתנאים שבהם תתפס ישראל כחלשה וכאמור, נכונות לתרגיל הפרדה היא סממן ראשון ומובהק להיווצרות אבחנה כזו, יופנה כל הלחץ לוויתורים אל ישראל. לאחר שוויתרה כבר על כל עמדותיה ותנסה בכל זאת להגן על האינטרסים הכי חיוניים לה ובכך "תסכן" את הצלחת "המהלך הגואל", תצטייר שוב כסרבנית העולמית לשלום. ביחב"ל אין תקומה לחלשים ואין ואקום לאורך זמן. ואקום מתמלא במהירות ע"י הכוחות הגרועים שבנמצא, אלה שאין להם "אלוהים", כוחות שפועלים בנחישות ואכזריות יוצאות דופן, כפי שאנו רואים בדאעש, באל-קאעידה, בחיזבאללה ובחמאס.

במציאות בעלת אופי דומה לקיים כיום רק חמורה יותר, שתתפתח בעקבות ביצוע השגיאות שבהן רואה "יש עתיד" את חזונה הפוליטי הגדול, תצטרך ישראל לחזור ולכבוש את איו"ש (לפחות), כפי שהיה באינתיפאדה השנייה. יהיה לכך מחיר דמים גבוה ומחירים כלכליים אדירים.

התוכנית של לפיד היא אוטופית גם משום שמלבד התעלמותה מנסיון העבר, היא מדחיקה ומטשטשת את הסיבות והגורמים העקריים שמניעים את הערבים בפעילותם נגד ישראל. התשובה הסטראוטיפית לכך היא "שלום עושים עם אויבים...". זהו חלק ממשפט נכון, אבל חסר בו תמיד ולא במקרה החלק השני: "כאשר הם מוכנים להגיע לפשרה הוגנת, או כשנכנעו ללא תנאי".

קבוצות "נחמדות"

קיומם של הפלשתינים נגזר, כאמור, מהמאבק לביטול תוצאות "הנכבה" של 1948, שהביאו על עצמם הערבים בתקיפת ישראל. הנרטיב, הסיסמאות, הסיפורים, ההסתה והתקוות שניטעו בהם במרוצת למעלה משלושה דורות מאז ועוד שני דורות לפחות קודם לכן, לא יעלמו בשל חתיכת נייר שעליה יחתום אבו מאזן זמני כזה או אחר. זו סיבת קיומם ובלעדיה אין למעשה עם פלשתיני. לכן, כדי שלמו"מ יהיה סיכוי מינימלי, הם חייבים לוותר תחילה על רעיון חיסולה של מדינת היהודים ומימוש זכות השיבה, לפני כל צעד אחר ולהחליף את הנרטיב ההיסטורי של נכבה בנרטיב חדש של השלמה וקיום בצוותא. ויתור כזה אינו נראה בהצעה הסעודית המקורית, בתיקונים האחרונים שלה ובעמדות של הרשות הפשלשתינאית. ספק גדול אם אפילו רוב חברי הכנסת הערבים מסוגלים לחיות בשלום עם שינוי כזה... ובוודאי שמקומו לא יכירנו במצעים של החמאס, הפלג הצפוני וקבוצות "נחמדות" אחרות ואלה כבר אינם מיעוט מבוטל.

במקום לחזור ולדפוק את הראש בקיר, מוטב להחליף את הדיסקט לכיוון הנכון. כזכור, ירדן היא המדינה הערבית שקמה בארץ-ישראל כחלק מהסדר חלוקה שבא לשרת את שתי התנועות הלאומיות - היהודית והערבית. אחרי שהערבים דחו את תוכנית החלוקה של 1947, עומד על הפרק המצב הנוכחי, בו ירדן שולטת בארץ-ישראל המזרחית וישראל שולטת בארץ-ישראל המערבית. בשטח עליו שולטות שתי המדינות מצויים מיעוטים פלשתינים גדולים יחסית, אבל אין מקום למדינה ריבונית שלישית ואין סיבה לפתור את הערבים מצורך להשתתף השתתפות פעילה בטיפול

"במפלצת המדינית הפלשתינית" שיצרו במו ידיהם בכדי לנגח את ישראל. ההפך הוא הנכון: זהו מבחן-כוונות מכריע.

יש הסבורים שרעיון אוסלו "קדוש" וצריך להמשיך ולקדשו. אינני נמנה עליהם. רעיון אוסלו במצב הקיים אינו יכול להביא לפתרון משום שאין בו תשובות למכלול השאלות שפתרון יציב ורציונלי חייב להשיב עליהן; על חלקן עמדתי לעיל. גם היפרדות חד-צדדית אינה מוליכה לשום מקום טוב.

שלטון ישראלי

שטחה של ישראל הוא כ-23% משטח המנדט הבריטי (שטח ירדן, כ-77%) ואינו ניתן לחלוקה רציונלית נוספת הן מבחינה ביטחונית והן מסיבות לאומיות. לכן, הישות הערבית היחידה שיכולה לקום בו היא אוטונומיה, בנוסח שעליו דיבר כבר בגין בהסכם עם סאדאת. אוטונומיה זו יכולה לחיות תחת שלטון ישראלי או תחת חסות של מדינה ירדנית-פלשתינית משותפת. היא אינה יכולה להיות ריבונית, כפי שכבר הסביר נתניהו בצורה ברורה בנאום בר-אילן שלו, ב-2009. לאימוץ מסקנה זו איננו זקוקים לעזרת איש - לא ידידינו במערב, ולא המדינות הערביות "המתונות" באזור, אלא רק לשכל ישר. היא אולי לא עולה בקנה אחד עם האמונה הפוליטית של השמאל הישראלי וכרגע גם של "יש עתיד", אבל זו אינה סיבה להתקבע בה. היא תוכל להיות חלק מירדן כאמור לעיל, רק לאחר שיוסדרו יחסי ישראל עם המדינות הערביות "המתונות". כלומר, כל השותפים יקבלו את העקרון של קיום מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל, וחיים בשלום עימה, תוך ויתור על כל התביעות ההיסטוריות. הסדר אזורי כזה יכלול גם את המקומות הקדושים וישתף בכך גם את הוותיקן, ללא ויתור של ישראל על ריבונות בירושלים.

אני מציע שנפסיק לחלום חלומות באספמיה, שרק מחלישים ומסכנים את ישראל. אם צריך לחלום, אלה חייבים להיות חלומות שאין עימם סיכונים לקיום ישראל ואין בהם הזמנה לעוד ועוד אלימות ערבית ולחצים בינלאומיים, בגלל טיפשות או חולשה ישראליות. אם העולם "רוצה" יוזמה, נציע לו כזו, אבל היא אינה חייבת להיות כלואה במסגרות מחשבתיות המסכנות את מדינת היהודים. מותר לה, לשם שינוי, להיות קצת יותר מאוזנת. בהזדמנות זו שהמזרח התיכון משנה מציאות וצורה ומשתחרר מחלק גדול מאוד מהכללים והאילוצים ההיסטוריים שכפו עליו מעצמות בגלל נוחיות זמנית ואינטרסים אנוכיים, מותר גם לנו לשחרר מעט את כבלי החשיבה ולהשתלב "בחלום הגדול".