כמעט לא נותר כיום מי שחושב שהסכמי אוסלו היו מהלך חיובי. נכון שזו חוכמה בדיעבד, אבל חובתה של הנהגה היא לנסות ולצפות ככל הניתן בזמן אמת את התוצאות האפשריות. בזה יצחק רבין וממשלתו נכשלו לחלוטין. 22 שנים אחרי ההסכמים ההם, הסכסוך הישראלי-פלשתיני לא קרוב יותר לפתרון ואולי אפילו יותר רחוק ממנו. לכן, במבחן התוצאה – ברור שהמהלך הזה הוא כישלון מהדהד.

הסיבה העיקרית היא שרבין וממשלתו נתנו לאש"ף – ארגון טרור שחרת על דגלו בגלוי את השמדת ישראל – לשלוט ביהודה ושומרון, בלי ליצור מנגנון ברור של שכר ועונש. וכך יכולה הרשות הפלשתינית, עד עצם היום הזה, לחנך את ילדיה על שנאת ישראל והיהודים, לנהל מדיניות של דלת מסתובבת בבתי הכלא שלה ולאיים השכם והערב בפיצוץ ההסכמים.

רבין וממשלתו חשבו שרוצחים יהפכו את עורם ויילחמו בטרור, שמסיתים ישנו הרגלים בני עשרות שנים ויתחילו לומר אמת, שמחבלים יניחו את נשקם ויהיו לחקלאים וסוחרים. כל התקוות התמימות הללו התנפצו ועלו בדמם של אלפי בני אדם משני הצדדים. חייבים לומר, שהיו מי שהזהירו מכל אלו כבר בספטמבר 1993, אבל רבין וממשלתו נפנפו אותם כהזויים במקרה הטוב ומחרחרי מלחמה במקרה הגרוע. גל הטרור הנוכחי, כמו האינתיפאדות והפיגועים בשני העשורים האחרונים, הוא המורשת המשמעותית ביותר של רבין.

ערב הבחירות ב-1992 הבטיח רבין שלא יעביר בכנסת הסכמים מדיניים בלי רוב של חברי כנסת יהודיים. אז הבטיח. להסכמי אוסלו לא היה רוב כזה. הוא עבר בכנסת ברוב של 61 קולות, כולל הח"כים הערבים. רבין המשיך באותה דרך ואת הסכם אוסלו ב' העביר באוקטובר 1995 שוב ברוב של 61 ח"כים. אז גם נוצר הביטוי "המיצובישי של גולדפרב", לאחר שאלכס גולדפרב חצה את הקווים ממפלגת הימין צומת אל ממשלת רבין והתמנה לסגן שר – תפקיד שטמן בחובו מכונית מיצובישי צמודה.

שיהיה ברור: קולותיהם של חברי הכנסת הערבים זהים לקולותיהם של כל יתר חברי הכנסת. אבל כאמור, היה זה רבין שהבטיח לא להסתמך עליהם כדי להעביר הסכם שתמיכתם בו הייתה ברורה ומובטחת מראש, כאשר לעומת זאת באותה מידה היה ברור מראש שהוא יעורר מחלוקת עזה בקרב הציבור היהודי. את הקרע בעם יצרו רבין וממשלתו, וזה כמובן מבלי להסיר אחריות כלשהי מצד גורמי ימין שהרחיבו אותו וליבו את היצרים.

"אני אנווט את המו"מ הקואליציוני, אני אקבע מי יהיו השרים" – הכריז רבין בנאום הניצחון שלו ביוני 1992. אין מפלגה, אין מוסדות, אין חברי כנסת אחרים, אין שותפים להנהגה. הכל רבין ורבין לבדו. רבין לא היה יחיד בגישה הזאת, בה חטאו רוב הגנרלים שעברו לפוליטיקה: משה דיין, אריאל שרון, אהוד ברק. אפילו הדוכס מוולינגטון העיר בפליאה אחרי ישיבתה הראשונה של ממשלתו: "מחזה מוזר – נתתי להם הוראות והם רצו לדון עליהן".

העניין הוא, שרבין אמר זאת למעלה מ-20 שנה לאחר שפשט את המדים ואחרי שכבר היה ראש ממשלה. פליטת הפה הזו חשפה, כך נדמה, את סתרי ליבו של מי שרצה לשלוט ללא מצרים. וזו לא ההוכחה היחידה. שנה לאחר מכן כינה רבין בזלזול את פקידי משרד האוצר "פוגלים" (על שם מנכ"ל המשרד, אהרון פוגל) ואמר שהם "מעולם לא הזיזו אצבע". ואילו מזכיר ממשלתו, יוסי ביילין, אמר לפני שבועיים שרבין ראה את הייעוץ המשפטי כמשהו שרק מפריע לו לנהל את המדינה.

צריך שניים לטנגו ובוודאי שצריך שניים כדי לריב, במיוחד לאורך עשורים ארוכים. רבין נושא לפחות במחצית מן האחריות לסכסוך עם שמעון פרס, שגם הוא לא טמן את ידו בצלחת. כולם זוכרים את הכינוי "חתרן בלתי נלאה" שהעניק רבין לפרס, אך לא כולם זוכרים את ההקשר – שהוא החמור במיוחד.

ראשית, הציטוט המלא: "מיום שהפסיד בהתמודדות הראשונה אתי על ראשות הממשלה, ב-24 באפריל 1974, היה ברור לי, כי מנוי וגמור עם שמעון פרס, כי הוא וראשות הממשלה בישראל ראויים זה לזה ואין להפריד ביניהם. הנחת היסוד ה'מוצקה', שעליה ביסס חתרן בלתי נלאה זה את אשליותיו הייתה, שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום אלא יצחק רבין – שהרי שלטונו של המערך מובן מאליו. די לו, אפוא, לסלק אותי מדרכו ולהישבע את שבועת האמונים כראש הממשלה, מעל לדוכן הרם של הכנסת.

"הלהיטות הזאת לא ידעה גבול. הדחף הזה לא הכיר מגבלות. 'הכל מותר': הדלפות וחתירה מתמדת תחת מעמד ראש הממשלה, וערעור מעמדה של הממשלה – לפי המשנה הבולשביסטית הנודעת: ככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר לאנשי פרס ולמנהיגם. גורמים, שזהותם אינה ניתנת להוכחה, עשו הכל להבאיש את ריחה של הממשלה ובמיוחד את ריחו של ראש הממשלה. הם לא נרתעו ממסירת מידע סודי ומסווג לידי עיתונאים מן הקרובים אליהם" ("פנקס שירות", כרך ב', עמ' 534).

רבין פרסם דברים אלו בשנת 1979, כאשר פרס היה ראש האופוזיציה והוא עצמו היה חבר בכיר במערך בראשותו של פרס. אין ספק שהוא ידע היטב, שהליכוד יעשה מהם מטעמים בבחירות הבאות – כפי שאכן היה. אבל רבין רצה לנקום, וטובת מפלגתו ומחנהו לא בלמו אותו אפילו לרגע אחד. זה לא הפריע לו לכתוב שני עמודים לאחר מכן: "מאבקים חטיבתיים פנים-מפלגתיים, התכתשויות של קבוצות לחץ, אמצעי חתרנות בזויים, מכות מתחת לחגורה והכפשות לסוגיהן – כל אלה היו זרים לי, מאוסים בעיני". תאמינו אם תרצו.

נישאר לעוד כמה דקות עם "פנקס שירות" ונעבור לפרקים העוסקים בפרשות השחיתות שליוו את ממשלת רבין הראשונה ובחשבון הדולרים שלו בוושינגטון. יחסו של רבין לשלטון החוק בכלל ולפרשות שחיתות בפרט עולה היטב מעמודים אלו.

דוגמה ראשונה: לרבין הפריע מאוד, הוא כותב, שאשר ידלין נעצר לפני שהוכחה אשמתו. הוא גם מצביע בבירור על האשם: היועץ המשפטי דאז, אהרן ברק. העובדה שמדובר בהליך שגרתי לחלוטין, לא מופיעה בספר במילה וחצי מילה. העובדה שעשרות אנשים נעצרו כך מדי יום, לא הפריעה לרבין כהוא זה. רק כאשר מדובר במקורב למפלגתו – הזדעק חוש הצדק שלו.

דוגמה שנייה: רבין כמעט מאשים את ברק בהתאבדותו של אברהם עופר. על פני שלושה עמודים מתאר רבין כיצד ברק יצר סחבת בחקירת החשדות נגד שר השיכון דאז והתעלם ממצוקתו ההולכת וגוברת של עופר. הסחבת הזו, הוא כותב, פגעה בעופר בצורה חמורה ביותר. רבין אומר שאמונו בברק התערער ונראה היה לו שהוא פועל "בהתאם ללחץ דעת הקהל, שואף לרצות את 'הרחוב', מבקש לו דימוי של איש אמיץ וחסר פניות – אבל נכנע בפועל להלכי רוח המוניים". גם מי שיש לו ביקורת על ברק, כמו הח"מ, יודע שזהו תיאור הפוך של האיש.

דוגמה שלישית: רבין מתעקש שהחזקת חשבון הדולרים בוושינגטון הייתה "עבירה טכנית", תוצאה של טעות מצידו כאשר לא סגר את החשבון עם סיום תפקידו כשגריר ישראל בארה"ב. אלא שהסבריו שם דחוקים: הוא לא כותב שדיווח בזמן אמת על ההכנסות שהופקדו בו וששילם עליהן מס, אינו מסביר מדוע לא סגר את החשבון, ומתעלם מכך שאת המחאות הנוסעים שרכש בכספי החשבון ניתן היה להמיר בישראל ללירות. הנימה היא של "אכלו לי, שתו לי" – למרות שרבין מתיימר לקחת אחריות על החשבון ועל שהתחולל בו.

שתי נקודות בנוגע לרוצח. האחת: מי שמשאיר אותו בתודעה הוא התקשורת, שמתעסקת מדי פעם בשאלות הרות גורל כמו נישואיו או לידת בנו. לא צריך להגיד עליו אף מילה, לא צריך לכתוב עליו אף מילה. צריך לתת לו להירקב בכלא עד יומו האחרון ולהראות שהוא לא מעניין אף אחד.

השנייה: גם למתועב שבפושעים אפשר לתת רק את העונש הקבוע בחוק, ולא יותר ממנו. אין בספר החוקים הישראלי עונש של מניעת נישואין והולדה. הכללים להחזקת אסיר בבידוד הם ברורים ומוגדרים. עושה רושם, שהמערכת רוצה להעניש את עמיר גם בתחומים אלו: הכבידו עליו מאוד בראשון, ממשיכים להפעיל נגדו את השני. זהו מדרון חלקלק. היום נותנים עונשים בלתי חוקיים למי שכולנו מוקיעים, אבל מה יהיה מחר? כל מנהל כלא יחליט על ענישה בהתאם לטעמו האישי? וחוץ מזה, ההתנהלות הזאת מול עמיר שוב מחזירה אותו מדי פעם לתודעה – וזה מה שבאמת צריך למנוע ממנו.