"סוס טרויאני" בדיני המשפחה

פרשת "הסוס הטרויאני" שהסעירה השבוע את המשק חשפה כי לצורך השגת מידע נעשה שימוש בתוכנת מחשב "סוס טרויאני" המאפשרת לעקוב אחר כל הפעולות המבוצעות במחשב בה הושתלה, לשלוט בה מרחוק, להעתיק סיסמאות משתמש ובכך לפרוץ לתוכנות אישיות. בדרך זו הושג על-פי החשד מידע רב אשר יכול לסייע לצד המזמין ביריבותו מול מתחריו.

בתחום דיני המשפחה מצורפים לא פעם לכתבים המוגשים מטעם אחד הצדדים לבית המשפט מכתבים שנכתבו על-ידי הצד השני בדואר אלקטרוני לחברים ומכרים של הכותב. בדרך כלל מדובר במכתבים אישיים אשר לא מוענו לצד שצירף אותם לכתביו והוא אינו מכותב בהם.

לא פעם, הדרך היחידה בה יכלו מכתבים אלה להגיע לידי אותו צד היא על-ידי פריצת הסיסמה האישית של הצד השני בתוכנת הדואר האלקטרוני.

מעשים אלה מהווים פגיעה חמורה ביותר בפרטיות הצד שמכתביו מוצגים בבית המשפט. בנוסף מעשים אלה מהווים עבירה פלילית על-פי ס' 4 לחוק המחשבים (התשנ"ה - 1995), הקובע כדלקמן:

"החודר שלא כדין לחומר מחשב הנמצא במחשב, דינו מאסר שלוש שנים. לעניין זה, "חדירה לחומר מחשב" - חדירה באמצעות התקשרות או התחברות עם מחשב, או על-ידי הפעלתו…".

כבוד ביהמ"ש כבר הביע בעבר סלידתו וכעסו על השימוש הנפוץ במחשבים לצורכי פריצה למסמכים ומאגרים פרטיים כדלקמן:

"את ההתייחסות שרואה בעבירות המחשב ספק עבירות, ספק שעשוע, ספק אתגר, שלגביו יש להריע למי שמגלה כישורים מובהקים, כפי שגילה המשיב במקרה זה - יש לשנות. הנזק שניתן לגרום באמצעות פריצה למחשב עולה, במרבית המקרים, על נזק צפוי בפריצה לבית…צריך להבהיר חד-משמעית כי חדירה למחשב היא פריצה לכל דבר ועניין. אין הבדל בין מי שמטפס כדי לפרוץ לבנין, לבין מי שמוצא את הדרך לפרוץ למחשב… הצורך להרתיע גם בשל הפיתוי לבצע עבירות מחשב תוך גלישה באינטרנט, בשל תחושת החופש והאנונימיות לכאורה, והמציאות הוירטואלית כביכול, שמקנה הישיבה בבית מול המחשב". ראה: ע"פ 071227/01 מ"י נ' טננבאום

אין ספק כי נדרשת מידה רבה של חוצפה ועזות מצח להגיש לכב' ביהמ"ש מסמכים אשר הושגו באמצעות פריצה שלא כדין. ויאמר במפורש כי המסמכים אינם קבילים הן על-פי ס' 13 לחוק האזנת סתר (התשל"ט - 1979) והן על-פי ס' 32 לחוק הגנת הפרטיות (התשמ"א - 1981).

סעיף 1 לחוק האזנת סתר קובע כי האזנת סתר הינה "האזנה ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה", ועל כן על-פי ס' 13 (א) לחוק: "דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה לא יהיו קבילים כראיה בבית המשפט..".

קריאת המכתבים שמוענו מצד א' לאחר שאינו הצד השני, כמוה כציטוט לשיחה שהתנהלה ביניהם, והרי ברי כי הצד שכנגד אשר בוחר להגיש המסמכים הללו לבית המשפט לא ביקש רשותו של אף לא אחד מהצדדים לכתיבת המכתבים, לקרוא את המכתבים ו/או לעשות בהם שימוש.

על-פי סעיף ' 2(5) לחוק הגנת הפרטיות: "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה… העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד פרסום, או שימוש בתוכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב".

סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית המשפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם ביהמ"ש התיר מטעמים שירשמו להשתמש בחומר…".

במקרים בהם לא זאת בלבד שאין כל נימוק המצדיק שימוש בחומר פסול זה, אלא נהפוך הוא, פסילתו צריך שתשמש אמירה ברורה המבטאת את שאת נפשו של כב' ביהמ"ש מהשימוש הנפסל בשרותי המחשב כדי לחדור לפרטיותו של אדם.

בע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין פד"י מט (3) 441 פסל כב' ביהמ"ש שימוש בקטעים שהגיש המערער מתוך יומן אישי של אשתו כראיות נגדה בהסתמך על הפגיעה בפרטיותה של האשה, וזאת מן הנימוקים כדלקמן:

א) "החשיפה של קטעי היומן שכתבה המשיבה פוגעת בפרטיותה של המשיבה".
ב) "אלה הם קטעים נבחרים ולטענת המשיבה הם קטעים מגמתיים".
ג) "הם נכתבו בעיקר כהרהורים, ולא כתיאור אירועים שנים לאחר מעשה. המשיבה אומרת כי הם נכתבו כמין חשבון נפש, כשהייתה במשבר נפשי קשה".

נראה כי נימוקיו אלה של כב' ביהמ"ש העליון יפים גם למצב בו אדם פורץ לדואר האלקטרוני של בן/בת זוגו ומגישם לבית המשפט. קריאת מכתבים אישיים כמוה כקריאת יומן פרטי. גם במקרה זה חשיפתם פוגעת בפרטיות הכותב, ובמרבית הפעמים מצורפים מכתבים נבחרים בלבד, ומתוכם בוחר הצד המגיש את המכתבים לצטט ולהדגיש רק את הפרטים התואמים לטעמו את עמדותיו, וגם מכתבים אלה אינם מהווים הוכחה לשום דבר, שהרי זכותו של אדם להעלות הרהורי ליבו ככל שאוותה נפשו, ואינו מחויב לתיעוד דקומנטרי של המציאות.

יתר על כן, גם אם הצד המגיש את המכתבים לבית המשפט הינו בעליו של המחשב אין בכך ולא כלום לזכותו לפרוץ לדואר האקלטרוני של מאן דהוא.

מכתבי הדואר האלקטרוני מצויים ברשת האינטרנט ולא במחשב האישי, קרי קבצי המכתבים מאוחסנים במחשב שרת האינטרנט המצוי בשליטתן ובעלותן של החברות המספקות שירותי אינטרנט. המכתבים אינם מאוחסנים במחשב האישי המצוי בבעלות אדם מסויים, המחשב האישי לצורך דואר אלקטרוני משמש כמסוף בלבד כלומר מכונת כתיבה מודרנית. אין כל חשיבות למחשב בו משתמשים, שכן לדואר האלקטרוני ניתן לגשת מכל מחשב המצוי בכל ארץ על פני הגלובוס בתנאי שאותו מחשב מחובר לרשת האינטרנט.

חשבון הדואר האלקטרוני הוא חשבון אישי ופרטי ולא קולקטיבי. גם אם אנשים שונים משתמשים באותו המחשב כדי להכנס לתוכנת הדואר האלקטרוני, לכל אחד מהם יש שם משתמש אישי וסיסמא משלו.

המחשב הוא מכשיר עזר בלבד ומכתבי הדואר האלקטרוני אינם נשמרים על הדיסק הקשיח שבו. הבעלות על מחשב לעניין שימוש באינטרנט ובדואר אלקטרוני זהה לבעלות על מכשיר טלפון דרכו נעשות שיחות והרי לא יעלה על הדעת כי כל מאן דהוא אשר הינו בעליו של מכשיר טלפון יוכל לצטט לכל שיחה הנערכת באמצעות המכשיר הנ"ל, להקליטן ולהגיש את תוכנן לבית המשפט. חדירה לדואר האלקטרוני זהה במובן זה.

לאור זאת מן הראוי שבית המשפט לא יאפשר הגשת מכתבים אשר הושגו תוך חדירה לדואר אלקטרוני של צד זה או אחר וינהג בחומרה הראויה כלפי הצד שפרץ את הדואר.