המשחק שנקרא פעם "שטחים תמורת שלום" שבק חיים לכל חי, כידוע, אז עכשיו יש "משחק חדש". שרידיו של מחנה השמאל עוד לא יודעים איך משחקים בו, או איזה שם לתת לו, אבל הם כבר נותנים בו סימנים. "לבעוט ב
מירי רגב" הם קוראים לחבריהם בערוצי התקשורת השונים - ואלה, שחלקם אף פעם לא שירת בצבא, או התגייס רק כדי לצאת ידי חובה, ולתקופה קצרצרה, כבר עושים זאת בחדווה.
מירי רגב הפכה למעין "ילדת כאפות" של קשקשני השמאל. כל יוזמה שלה להרעיד במעט את מעוזי "המחנה" שהמחזיקים בהם התרגלו לשלוט בסדר היום הציבורי מאז ומתמיד זוכה מיד לקיתונות של לעג. היא הרי בסך הכול נולדה בקריית גת, אז מה לה ול"תרבות", טוענים גרפומנים נלעגים של המחנה ההולך ונעלם במלוא המרץ.
אז נכון, שהכסף הוא של הציבור - אבל לאף אחד אין זכות לומר ל"תרנגולים" האלה, להבנתם, כיצד מותר לעשות בו שימוש.
חופש הביטוי, הם קוראים לכך, אבל אין בדרכי התנהלותם דבר המכבד את חופש הביטוי של האחר.
המבצר היפואי שנקרא
גלי צה"ל, על שני ערוציו, שנכבש לפני הרבה שנים - מידי תושביו הערביים של המקום - בידי גרורותיו של מחנה המלא בפוחזים שחלקם, לפחות, מתמלא, מעת לעת, בחומרים אסורים, הפך לפתע "למצדה השמאלנית". התחנה מכונה תחנה צבאית והכסף המממן אותה מגיע מתקציב הביטחון - אבל הפיקוח עליה, ועל תכניה ועל מגישיה, שואף לאפס. במשך עשרות שנים עשו בה נציגיו של המחנה המתכלה מאחורי פרגודי-הקלפי כבתוך שלהם כשהם מדיחים משורותיה כל "חשוד" בדעה שונה; איש לא מעז להתעסק עימם. בכל פרק זמן קצוב מתמנה "מפקד" לגלי צה"ל, אולם אף פעם לא הציע נבחר ציבור כלשהו לבחון כיצד מתמנים "המפקדים" הללו, או כיצד נבחנים התכנים של "הגוף המעופף" הזה שנמצא, כביכול, תחת אחריותו הניהולית של שר הביטחון.
גידולי-פרא רבים מאוד צמחו במסגרת התחנה הצבאית - ורבים מאוד מהם התפשטו, כמו יבלית בערוגות פרחים, לעבר ערוצי תקשורת אחרים.
אינני רוצה להיכנס לשמות ספציפיים - אבל כולם יודעים שיש מגישים בתחנות הללו שמנצלים את כוחם התקשורתי, הנובע מן הישיבה מול מיקרופון פתוח, כדי לטפטף רעל שמאלני לאוזני מאזיניהם. הם מראיינים בנחת את אלה שדעתם נוחה להם או נעימה לאוזניהם - ואת מי שהם לא אוהבים הם קוטעים בברוטאליות תוך שהם משמיעים הערות נבזיות. רבים מהם נבחרו במשך השנים בשיטה של "חבר מביא חבר". השמות מוכרים - והכול נשאר "במשפחה".
אז עכשיו זה הזמן לחזור למירי רגב שבה אוהבים להתעלל נציגי המחנה שכבר מזמן אינו רלוונטי למה שמתרחש במקומותינו. היא נולדה להורים שאינם משתייכים ל"אליטה השמאלנית"; זאת, שאין בה מאומה. רק שנאה לכל מה שמירי רגב, ובוחריה, מייצגים. העובדה שהיא התקדמה כל הדרך עד לדרגה של תת-אלוף לא עומדת, בעיניהם, לזכותה. רבים מאלה שמנסים לבזותה אפילו לא יודעים כיצד נראית מקרוב דרגה כזאת.
כל מה שנשקל לחובתה היא העובדה שהיא מבקשת לשנות במשהו את "רשימת ההשמעות" בתחנות הצבאיות, כחלק מן המערכה שלה ליתן לעולם התרבות שלנו גוון קצת יותר פלורליסטי; כזה, שישקף, במקצת, גם את דעתם של המוני המצביעים ביום הבחירות.
זרם ניבולי הפה, בכל הרשתות, לא היה מבייש גם תחנות שידור בקוריאה הצפונית. כל המלהגים הקבועים יצאו מן החורים לשם מאבק של הישרדות. איש לא ישכנע אותם שיש לדרג הנבחר את הזכות לכרסם ב"זכויותיהם".
אז הנה זה קורה.
