באוקטובר 2014 עמד בלב המון תומך בירושלים כמאל חטיב, סגן ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, והודיע: "ירושלים תהיה לא רק בירת המדינה הפלשתינית, אלא בירת הח'ליפות האיסלאמית ישרת הדרך" (תודה לד"ר מוטי קידר). ביוני 2011 אמר חטיב ביחס ל"התנגדות לצורך שחרור האדמה מידי הכיבוש" שאינו מבדיל בין אזרחים לחיילים: "ברור שכל יהודי הוא חייל מילואים בצבא הישראלי, לכן אין הבדל בין אזרחי לצבאי" (ממר"י).
ליד חטיב עמדו, באופן די אירוני,
חנין זועבי ו
באסל גטאס, שני חברי כנסת מטעם
בל"ד, תנועה לאומנית חילונית. למדנו כבר מדאעש, חמאס ותנועות ג'יהאדיסטיות אחרות מה יקרה בח'ליפות איסלאמית "ישרת דרך" כזאת: חנין זועבי תרד למחתרת, אם לא תיתפס קודם ותידון למוות כאישה שאינה מצייתת לחוקי האיסלאם. גורלו של גטאס יהיה גרוע יותר, בהיותו נוצרי: הוקעה על הצלב. אז מה עשו השניים ליד סגן הח'ליף? במאבק נגד מדינת היהודים, גם אויבו של אויבי הוא בעל בריתי.
ראש התנועה האיסלאמית, ראאד סלאח, אחראי ראשי להסתה המתמדת בדבר "אל-אקצה בסכנה". דם ההרוגים היהודים (והערבים) על ידיו. בספטמבר האחרון ספק הזהיר ספק קרא ל"אינתיפאדה שלישית ביו"ש ובירושלים". ב-2011, בכינוס ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל (שהתנועה האיסלאמית היא חלק ממנה), אמר סלאח: "מדינת ישראל לא תתקיים לאחר שנת 2020". לאור (ושמא: לחושך) פעילותו המסיתה של האיש, לא מדובר בהבעת דעה גרידא, אלא בתוכנית פעולה. מדוע האיש הזה וחבר מרעיו חופשיים? מדוע יש להם אזרחות ישראלית?
מדובר בזרוע מקומית של "האחים המוסלמים", המחנכת על-פי קריאתו של מייסד "האחים" חסן אל-בנא: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאיסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה". המצרים הבינו זאת לפנינו ורודפים את אנשי התנועה עד חורמה.
ח'ליפות איסלאמית על חורבות ישראל, זה מה שהתנועה האיסלאמית מבקשת. בגלוי, ללא מורא. בשל אוזלת ידנו שלנו. לא רק באירופה, גם אצלנו נתפסו הקריאות להפיכת ישראל לח'ליפות איסלאמית כקריאה "לא אלימה". מרוב "זכויות אדם" שכחנו את זכות היהודים לחיות בארצם.
עד כאן. הציונים שינו את הכללים והפכו את השולחן. טוב מאוחר מאשר אף פעם. דמוקרטיה חייבת להתגונן מפני אלה המנצלים את החרות שהיא מעניקה כדי לכלותה. אין מה להתרגש מהאיום במהומות ו"ימי זעם"; זו דרכם להרתיע את השלטונות מאכיפת החוק. האם ההצהרות הממשלתיות ייאכפו גם על עמותות התנועה האיסלאמית המסתוות מאחורי אלף שמות? נקווה שכן. אסור להרפות. הגיע זמן המעשים.
