מלחמת הדמוקרטיה

"שלטון דמוקרטי אמיתי הוא אותו שלטון, המותיר בידי אדם מספיק חופש, ובו בזמן דואג לכך שלא יעשה שימוש רע בחופש הזה" (אלברט איינשטיין).

מה עוד לא נכתב, דובר, הוסרט והתדיין על תופעת המדינה האיסלאמית (ISIS-דאעש)? עד כה, מנהיגי המדינה האיסלאמית עושים ככל העולה על רוחם, או ליתר דיוק - מחלת רוחם.

הפעולות חסרות השחר הנוגעות להפלת מטוס הנוסעים הרוסי, הטבח ההמוני בפריז, והאיומים החוזרים ונשנים על המשך פעולות הטרור ההמוני בנקודות אסטרטגיות בעולם בכלל ובאירופה בפרט, כבר לא מעלות השערות של דיבורי וגיבובי סרק סתמיים.

דאעש ISIS - "המדינה האיסלאמית" ו"בוקו חארם" או איך שלא יקראו להם, הם מהות כל הרוע וחוסר האנושיות בעולם, מן מחלה סרטנית ממארת, השולחת גרורותיה להשחתתה והשמדתה של כל חלקה בריאה בנפשה בעולם הזוי ומטורף, ושכל אשמתה שאינה איסלאמית- סונית.

דיקטטורה קשוחה

כל הזוועות החולניות שקיימות בעולם חולני, אשר מאשרות קיום רוח שטנית חסרת רסן ומוסר כלשהו, קשורות לדמויות חסרות אנושיות ומפלצתיות מהסוג המבחיל ביותר, שמתיימר להוביל את האיסלאם לכיבושיו.

אם קיים משטר שאפילו הדיקטטורה הקשוחה ביותר נראית לידו כמו בדיחה שאינה מוצלחת, זה העולם נטול החוקים של "מפלצות המדינה האיסלאמית".

בכדי להבין כיצד עוקרים ומנצחים מחלה ארורה, צריך להבין כיצד היא פועלת ולאיזה תהום היא מובילה בדרכה האימתנית. כך למחלת המדינה האיסלאמית, דרוש את אותו הטיפול ההולם והאפשרי.

השורש החולני של המדינה האיסלאמית נטוע במונחי הגי'האד הסאלפי. על-פי עקרונותיהם חסרות המוסר האנושי של מחבלי הגי'האד הסאלפי, העולם (החשוך והפרימיטיבי) מתחלק למעשה לשניים. בצורה הראשונה, מצבו "האופטימלי" של העולם נמצא תחת איסלאמיזציה מלאה (דאר אל איסלאם), ובצורה השנייה, מצבו של העולם (הכאוטי והאלים) מחייב מצב של מלחמה (דאר אל חארב).

עולם שפוי

מכיוון שהצורה הראשונה "אופטימית" מדי עבור "הצדיקים הסאלפיים", הרי שהצורה השנייה מתקבלת על "דעתם" או יותר נכון יציאת דעתם החולנית, ועליהם מוטלת החובה המוסלמית ללחום בכופרי השריעה, ולהעביר את כלל העולם השפוי והאנושות ל"חיי גאולה" תחת חזון אחרית הימים של הנביא מוחמד - הח'ליפות האיסלאמיות.

מבחינת מחבלי הגי'האד, אין שום דיון, משפט, חוק, מוסר או רגש אנושי כלשהו לתרבות בכלל, אז כיצד תיתכן כזו לתרבות המערבית בפרט!? הרי גם המוסלמים שאינם מאמינים בדרך הגי'האד החולנית, נחשבים לכופרים ובוגדים שנפילתם בידי מטורפי הגי'האד, תוביל ככל הנראה מיידית לטבח.

כמדובר בתרבות הדמוקרטית, מחבלי הגי'האד הסאלפי אינם מסוגלים לראות או לחיות בשלום (חסר הבנה ומשמעות עבורם) עם עולם שאינו מתנהל על-פי עליונות אלילית (מבחינתם רק הם ואללה קיימים) וקדושה, ולכן תרבות זו מסמלת את הכפירה בראש ובראשונה ועל האיסלאם כולו ללחום ב"תרבות כופרת" אשר מנוהלת על-ידי ארה"ב והמדינות השותפות לה.

שטחי המקור של הגי'האד הסאלפי אשר משתרעים מעירק ועד לוב, הם גם המקורות הכלכליים של ארגון המדינה האיסלאמית. הנפט הערבי הוא מקור כלכלי רב עוצמה, ובנוסף המנהרות התת-קרקעיות אשר נחפרו ברחבי השטחים והערים המרכזיות שנכבשו על-ידי הארגון (מוסול בעירק וא-רקה בסוריה), גורמות לחוסנו מפני התקפות צבאיות המתבצעות מהאוויר בלבד.

מחלת הג'יהאד

כבר יותר משנה מאז התחילה ונמשכת מלחמתם של מדינות הקואליציה בראשות ארה"ב, המתבצעת בעיקר תוך כדי הפצצות אוויריות של מטרות המדינה האיסלאמית.

הצבא הרוסי שהצטרף אף הוא ללחימה, מפציץ בעוצמה מירבית את יעדי הארגון בסוריה, אך עדיין יכולת ההישרדות של הארגון מנפצת כל אשליה להשמדתו, אם בכלל ישנה איזו שהיא הצלחה בסיכול פעולותיו החולניות. ככל הנראה, הלחימה האווירית הממוקדת אינה מספיקה ב"טיפול השורש" שיש לבצע באזורים הנגועים במחלת הגי'האד. באזורים אלו, המדינה האיסלאמית ממשיכה לאחוז בשטח.

ההצלחה הטובה ביותר עד כה שנרשמה בטיפול, הייתה תוצאה של שילוב פעילות קרקעית ואווירית יחדיו, מכיוון שבאזורים שטופלו באמצעות שילוב זה, נרשמה נסיגה של מחבלי המדינה האיסלאמית. מחבלי המדינה האיסלאמית, הם אולי סוג של מוטציות מטורפות, אבל בעלות תחכום מסוים שצריך לעורר את מעצמות העולם החופשי.

מחבלי הארגון החולני ואחוז הטירוף, משקיעים לא מעט משאבים למיגון השטחים הנמצאים תחת שליטתם. חלק ממערך המנהרות התת-קרקעיות שנבנו, מוכיחות עצמן כחסינות להתקפות אוויריות.

מגמה רצינית

מעצמות העולם החופשי והדמוקרטי, לא יכולות עוד לטפל נקודתית בפעולות הגי'האד החולניות של מחבלי המדינה האיסלאמית. כל האיומים על הציביליזציה הדמוקרטית, פעולות הטבח הרצחניות שגלשו לעבר צורות חולניות-ממשיות גם עבור אזרחים רוסים וצרפתים, ומכוונות גם לבריטים ולאמריקנים, היומרות להשלטת השריעה על כלל העולם, מחייבות התארגנות מוגברת, רצינית ואפקטיבית יותר של המעצמות.

בשנת 1943, כאשר הבחינו מנהיגי מעצמות הקואליציה כי נצחון על המפלצת הנאצית יושג אך ורק בדרך מאסיבית ואפקטיבית יותר, הם התכנסו לוועידת טהרן והחליטו על פלישה לנורמנדי שלמעשה יצרה מגמה רצינית יותר של שחרור צרפת, ושאר המדינות באירופה שהיו תחת השליטה הנאצית.

למרות שברמת הפעילות הצבאית, לא ניתן להשוות בין תקופת מלחמת העולם השנייה לתקופה המודרנית הנוכחית, עדיין מדובר כאן במלחמת ציביליזציות מחודשת, מלחמה שנכפית מכורח המציאות הכאוטית.

על כן על המעצמות הדמוקרטיות, בנוסף לפעולות ביטחון פנים אסטרטגיות ובשילוב פעולות מודיעין קפדניות להגנת הדמוקרטיה, לכנס ועידה רצינית שתתמקד בפעולות צבא רציניות יותר, על בסיס המשלב פעילות אווירית וקרקעית יחדיו, גם אם מדובר בכיבושים מחודשים של מדינות הנגועות בשליטה החולנית של מחבלי המדינה האיסלאמית, זאת עד להשלטת הסדר על-כנו במדינות אלו, ושחרור העולם החופשי והדמוקרטי מאיומים ממשיים חולניים הקשורים לכך.