סאגת אלי אוחנה הייתה הסנונית הראשונה. החברים התנגדו, מפלגת
הבית היהודי התגלתה בקלונה וביהירותה שלא באשמתה. התנגדויות ואיומים על התפטרות וכן אולטימטום שבוצע. הרבה בושות היו שם, הרבה מבוכה. כי מה לאוחנה ולהם? ללא שום קרדיט של השכלה ועשייה חברתית דתית לאומית? שחקן כדורגל?! לא בבית ספרם.
וכך, לאחר שיימינג ארוך בתקשורת על-ידי חברי הסיעה, לאחר אולטימטום מסוים, מחל אוחנה על כבודו ועל הכבוד של חברות בסיעה האליטיסטית הזאת והלך לביתו. אוחנה נכנע ונטש. ובצדק כמובן.
ואז מצא
נפתלי בנט סלב ייצוגי אחר. מישהו שהתאים יותר מבחינת חברי המפלגה הנבוכים ממיעוט ערכם מול בנט המומחה ליחסי ציבור ולהנהגת מפלגה -
ינון מגל. אותו יכלו לקבל. לא בהתלהבות. אבל זהו, בכל זאת, מישהו משם. מן התקשורת הכללית. חילוני לתפארת וידוען מוכר. זה הסתדר להם אם כי לא בהתלהבות.
ינון מגל נשאר במקומו המשוריין יפה ודווקא הראה כישורים לא רעים. כלומר – נראה היה שמרוצים ממנו למדי. אבל פרשיית ינון מגל שהתפוצצה בימים אלו וצברה רייטינג בתקשורת גרמה גם למגל לפרוש ולהשאיר את חברי הבית היהודי פעורי פה אך שותקים.
בסיכום – מפלגת הבית היהודי, שאכן בנט הצליח לקומם מהריסותיה, שילמה את חטא היוהרה של בנט שסבר שהם אפרוריים מדי לטעם האומה וחשב שטוב יהיה אם יכניס מעט פלפל או תבלין פופולרי אחר למפלגה הזאת.
אבל תוצאות הבחירות הכזיבו ומעמד הבית היהודי ירד פלאים לאחר סאגת אוחנה, וגם ינון מגל לא עזר פה. ומי יודע? אולי הזיק למפלגה; ומסתבר, בדיעבד, שגם לינון מגל – ראו תוצאות מסיבת הפרידה.
ועכשיו נשאר בנט עם חברי סיעה כבדי סבר ומראה. לא סלבים ובכל זאת - אנשים מוכשרים ונאמנים ובטוח שומרים על ערכי הבית יהודי. אני מקווה שבזה סיים בנט את ניסיונותיו לתחזק את הבית היהודי על-ידי גורמים מן החוץ שלא קשורים למפלגה ולדרכה.
