שפיכות דמים ידועה מראש

באמצעה של השנה ה-70 לעצמאותה של סוריה, שאותה קיבלה מהמנדט הצרפתי, הגיעו לליבה של פריז טרוריסטים מסוריה שלא ידעו את המנדט.

ההכרה בזכות ההגדרה העצמית שבגינה קיבלה סוריה את עצמאותה, היא אחת התוצאות של מלחמת העולם הראשונה ששינתה את מפת העולם, והשלכות השינוי מגיעות, בפרט במזרח התיכון, עד לימינו אלה. בצד הבשורה הגדולה שהייתה כאן ליהודים, היוותה הכרה זו גם מקור לסכסוכים בלתי פוסקים על גבולות ההגדרה העצמית לכל מיעוט בעל זהות לאומית, שבטית או דתית.

הסכסוך הידוע ביותר הוא כמובן הישראלי ערבי-מוסלמי, המכונה גם ישראלי-פלשתיני, ויש לבחון אם ההצעה להקמתה של מדינה פלשתינית היא אכן הפתרון ההולם. זאת, נוכח הניסיון שרכש המערב במשך השנים.

המזרח התיכון, ירושת האימפריה העותומנית, ניתן במנדט לצרפת ובריטניה על-מנת שמדינות אלו ילמדו את תושבי האזור כיצד להקים מדינות עם מוסדות וביורוקרטיה כנדרש. קווי הגבול בין המדינות נוצרו באיבחת סרגל בהתאם לאינטרסים של המעצמות, וללא כל התחשבות בצרכיהם ומאווייהם של התושבים המקומיים. כך, עירק וסוריה, שתי המדינות שמהן מגיעים עתה לאירופה מרבית הפליטים, הן תוצאה של המנדט, או בשמו המוכר יותר הקולוניאליזם - הבריטי והצרפתי בהתאמה. אי-היציבות הפוליטית שאיפיינה מדינות אלו מהקמתן ועד היום נובעת, בנוסף למאבק הדתי, בעיקר השיעי-סוני שבו ממלאת אירן תפקיד מרכזי, גם ממאבקים בין השבטים השונים המרכיבים את המדינות.

ההיסטוריון חגי ארליך בספרו המזרח התיכון בין מלחמות-עולם (האוניברסיטה הפתוחה) מדגיש כי המרד בעירק ב-1920 היה "מרד של המערכת השבטית כנגד הניסיון לכפות עליה כפיפות למעגליה ולמוסדותיה של מדינה מודרנית". הרעיון של "ההגדרה העצמית" במזרח התיכון על אוכלוסייה שכל עניין הלאומיות זר לה ומשני בחשיבותו לשבטיות שהיא מקור כוחה ומהותה - הוא זר לחלוטין.

המושל הצרפתי של אלג'יריה בשנות ה-30' של המאה שעברה אמר על תושביה המוסלמים כי "האנשים האלה אינם אומה פוליטית, הם אפילו אינם תובעים את זכותם להיות אומה דתית". (מובא בספרו של פול ג'ונסון, היסטוריה של הזמן המודרני: מ-1917 עד שנות ה-90) גם באירופה התברר שהעניין של הגדרה עצמית אינו פשוט, כפי שהוכח במקרה של יוגוסלביה.

במזרח התיכון, המורכב משבטים ערביים שונים שמדינות אירופה הקולוניאליסטיות צירפו למדינה אחת, קיבלו סכסוכים שבטיים גוון לאומי, שמלחמות הבלקן של שנות ה-90' של המאה שעברה נראות בהשוואה אליהם כמו סכסוך שכנים בבית משותף.

על העוול הזה, שמקורו בתאווה לזהב השחור, משלמת עתה אירופה כולה את המחיר, כשיציר כפיה הקורס נופל על כתפיה. כשהעיר באפור נצבעה באדום זועק, דומה כי יש מי שמבקש למלא את משאלתו של היטלר Burn Paris. אלא שלא רק שהמערב אינו לומד את הלקח משגיאות הקולוניאליזם במזרח התיכון, אלא שהוא מתעקש לחזור עליהן בדרישתו להעניק לערבים מדינה בישראל, ושוב לסמן גבולות חסרי היגיון החוצים שרירותית משפחות ושבטים.

יש לציין כי התושבים הערביים בארץ ישראל המערבית אינם שונים מאחיהם במזרח התיכון ומקורם באותם שבטים. השתייכותם המשפחתית, החמולתית והשבטית, כמו גם העדתית-דתית, היא לאין ערוך יותר חשובה ויותר משמעותית להם מהשתייכותם לעם הערבי, ודאי מהשתייכותם ל"עמים" שהמציאו מדינות המערב כמו העם הסורי, הלבנוני, והירדני, וודאי "העם הפלשתיני". ראיה לכך היא יעילותו של האיום בהגליה לעזה שמרחף מעל משפחות המחבלים; לו היה מדובר בעם אחד, האיום לא היה כה משמעותי. הוא אפקטיבי דווקא בשל כך שמנתקים משפחה מהחמולה שלה ומרחיקים אותה מסביבתה התומכת.

אומנם לתושבי הארץ הערבים יש תפקיד בנסיונות לערער את עצם קיומה של מדינת ישראל, כפי שאמר איש אש"ף (מובא בספרו של א. הראל-פיש, ציונות של ציון): "העם הפלשתיני אינו קיים. הקמתה של מדינה פלשתינית הינה אמצעי להמשך המאבק נגד ישראל ולמען האיחוד הערבי...לאמיתו של דבר אין הבדל בין ירדנים, פלשתינים, סורים ולבנונים. כולנו שייכים לעם הערבי".

למען המאבק הזה עורך אש"ף מסע לשכתוב ההיסטוריה ומנסה ליצור את העם הפלשתיני. מסע זה זוכה לתמיכה בתערוכת "התלבושות הפלשתיניות" הנקראת "טִרַאז: רקמה מקומית - אישה/ זיכרון/זהות", המוצגת במוזאון לאמנות האיסלאם בירושלים שאליה מגיעים תלמידי בתי הספר הערבים מרחבי הארץ. בתערוכה מוצגות תלבושות מאזורים שונים בארץ (שומרון, עמק יזרעאל, גליל, נגב ועוד) וכולן כביכול הן ביטוי של המסורת הפלשתינית ארוכת השנים. תקופת התלבושות היא מ-1880 ועד 1948, מלפני העלייה הראשונה ועד מלחמת השחרור, כלומר שנתיים לפני גילוי המחלה ועד להתפרצותה הקטלנית.

אלא שכידוע, "הארגון לשחרור פלשתין" של האומה בהקמה הידועה כ"עם הפלשתיני" אינו מסתפק ברקמה. לדברי ג'יליאן בקר (בפרק "מרכזיותו של אש"ף" בספר "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח" (בעריכת בנימין נתניהו), "שנות ה-70 היו עשור של טרור במידה מרובה בגלל אש"ף. לאש"ף היו משאבים, שליטה על שטח (בלבנון)...בעזרת אש"ף קיבלו קבוצות טרור שונות ציוד ואימון, שהספיקו להן לאיים איום של ממש על...רוב מדינות הדמוקראטיה הליברלית".

דברים אלה מקבלים רק חיזוק מנסיונה של ישראל לפני אוסלו ואחריו, והופכים את הדרישה של המערב להכרה בזכויות הלגיטימיות של ה"עם הפלשתיני" המונהג בידי אש"ף, כהתעקשות להוכיח את נכונותה של הקלישאה ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה".

ולא דיברנו עוד על חמאס, שאם לשפוט לפי ההתרחשויות בעזה ב-2007, ישתלט בקלות על כל שטח שיימסר לרשות הפלשתינית. אך גם באש"ף עצמו אפשר להבחין באלמנטים איסלאמיים קיצוניים, כפי שהוכיח ערפאת בנאום יוהנסבורג ב-1994 בהשוותו את הסכם אוסלו להסכם שחתם מוחמד עם בני שבט קורייש ממכה, כצעד טקטי זמני, לצורך הפרתו שנתיים לאחר מכן.

על ישראל לומר למערב "די לקולוניאליזם". אין שום סיבה להמתין 70 שנה להבין מהן התוצאות של הגדרה עצמית לאומית מערבית כאן באזור. על הטענה כי הגישה הזו, שאינה מכירה בזכותם של ערביי ישראל למדינה בכלל ובארץ ישראל בפרט, היא אדנותית, ניתן להשיב כי הגישה שלערבים דרושה מדינה היא אדנותית באותה מידה לפחות, במיוחד כשזו הוכחה כשגויה. על הקמת מדינה פלשתינית בראשות ארגון הטרור אש"ף, נפוליאון היה ודאי אומר כי זה גרוע מפשע, זוהי טיפשות.