מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, קם דור רביעי, שבמקרה הטוב יודע מעט על השואה אולם הוא לא יודע מאומה על התקומה. רק עכשיו במלאת 70 שנה לשחרור, הפציע השחר על מערכת החינוך בלימוד אי-אלה היבטים של התקומה, כשלקחי השואה, במשמעותם העכשווי, בארץ ובעולם, לא נלמדים כלל.
התקומה, הלידה מחדש - מתחילה מייד לאחר תום המלחמה. כמחצית משרידי השואה, לאמור כרבע מיליון יהודים מצאו את עצמם במחנות עקורים באירופה. בעיקר בשלוש מדינות. גרמניה, אוסטריה ואיטליה. הגדולות שבהם היו בגרמניה, בעיר לנדסבֶרג שבבוואריה, וברגן בלזן, שהיה מחנה ריכוז ענק והפך למחנה פליטים, ובאיטליה, בעיקר דרום איטליה בעקב של המגף שבין נמלי טראנטו ובארי. בחלק זה של איטליה נמצאו ריכוזים של רבבות שרידים, במסגרות שונות, של גרעיני קיבוצים, קבוצות,הכשרות, עליית הנוער, שהיו מיועדים לעליה, בעיקר במסגרת עליית המעפילים. בשלב קצת יותר מאוחר נוסף על מחנות העקורים המחנה שהקימו הבריטים בקפריסין.
זאת היא סאגה שמעטים יודעים עליה והיא אינה סיפור אחד אלא רבים, אפשר כמספר השרידים ששרדו, ורובם לא סופרו. חלק מן הסיפור שלי מופיע באחד הפרקים בספר "גשר של נייר" (הוצאת משרד הביטחון 1996). במחצית הראשונה של חודש נובמבר 2015 מלאו שבעים שנה לבואי לארץ במסגרת עלית הנוער. אבל הרוב המכריע, כאמור, לא סיפור את הסיפור כיצד הם מצאו את עצמם פתאום באיזה חוט דק שבין שמיים וארץ בין מוות וחיים. היו שחזרו למקום הולדתם ומצאו ניכור, איבה, אבדון, חורבן, ריק ודירות תפוסות על-ידי תושבים מקומיים או זרים ששוכנו בהם. היו מקרים של הלם מלווה בזעם עצורובשבר לבאים למכרות הולדתם לא היה מכר ומודע, ובמקרה הטוב התכחשות, והם חזרו למחנות הפליטים. היו אחרים, והם היו הרוב, שלא עלה בדעתם לשוב למקום הולדתם, שבו לא היה זכר ולו למצֵבָה, והם ידעו שרוב משפחתם נרצחו בידי הנאצים אך לא ידעו אם נותר איזה שריד. במחנות האלה פעלו שליחי ארץ ישראל ובעיקר אנשי הבריגאדה הארץ ישראלית.
סיום מלחמת העולם השנייה, היה מפץ, כמעט כמו תחילתה. הניצחון לווה לא רק בפרץ של שמחה אלא גם בהלם, בנהי, בכאוס, ברעב, בתהפוכות מדיניות, חברתיות, תרבותיות, עולם חדש שהשרידים מצאו את עצמם בו - עולם ספק מציאותי ספק הזוי. רצון לנקם מול הרצון לחיות, השיבה הזמנית למולדת כמו פולין, ורצח מאות יהודים בידי פולנים שונאי יהודים ותאווה לרשת את רכושם. החרדה של פליטות יהודיות הונגריות מן הצבא הרוסי שאונס היה חלק אינטגראלי מהנקמה,ועוד תופעות דומות . אבל בין עיי החורבן הזה צצה התופעה המדהימה של אותם מאות אלפים בודדים, שקמו מן האפר, ותוך זמן קצר הפכו למחנה ענק,נייח ונייד, שבין אירופה המערבית לבין דרום איטליה שהתארגן במסגרות שונות והפך לראש חץ לעליה לארץ ישראל.
"המדינה בדרך" בברגן בלזן. למחנה ברגן בלזן היסטוריה עוד מלפני השואה. המקום, בסקסוניה התחתונה לא רחוק מן העיר הצפונית הגדולה המבורג, שימש מחנה מעצר של הנאצים לכלוא בו מתנגדים לשלטון הנאצי, מגרמניה עצמה ואחר כך מן המדינות הכבושות. הוא שימש מחנה מעבר, גם ליהודים, לחילופי שבויים, חלקם מארץ ישראל. בשנת 1944 הוא הפך למחנה ריכוז גדול עם קליטת השרידים של המחנות שפונו על-ידי הגרמנים ובראשית 1945 הוא הפך גם למחנה מוות. זמן קצר לאחר השחרור התארגנו בו השרידים, גברים ונשים, במסגרות שונות ביניהם תנועת נוח"ם -נוער חלוצי מאוחד שאמי, אסתר גלזר בת 35, נמנתה עם המייסדים. תוך זמן קצר המחנה הפך למסגרת קהילתית גדולה ובעזרתם של שליחים מארץ ישראל, וכאמור אנשי הבריגאדה הארץ ישראלית, נוסדו מסגרות הכשרה, חינוך, תרבות, אמנות וספורט. כול זאת כהכנה לעליה לארץ לרוב במסגרת ההעפלה. האתמול כבר מת אצלם מזמן, לא רק של יקיריהם אלא של חייהם עצמם בגיא הצלמוות. פניהם היו אל המחר.פרץ החיים הזה נותב בין היתר לקשר החדש שבין בני אדם, וקשר לא רק חברי אלא קשר פיזי,שתשוקה מינית אשר נלקחה מן האנשים, נעקרה או סורסה- היה אחד מהם. במחנה לנדסברג שבו אני שהייתי תקופה קצרה, באולם הענק ובו מיטות בשתי שכבות, הכול זז בלילה, וויברציה אדירה של החיים שלא ניתנה לעצירה. ובלילות האלה גם נוצרו קשרים אינטימיים יותר שהביאו לגל של לידות. ילידי מחנות העקורים.
תמונת יד ושם גם בקטע הזה יש סיפורים רבים, המרתקים שבהם קשורים ברשת המידע שפרשו שליחי הארץ על פני אירופה כדי לגלות קרובים, בדרגה זאת או אחרת. זה היה הבסיס של המשדר הידוע ב"
קול ישראל"- "מי מכיר מיו יודע" ככה גם נודע לי זמן קצר לפני העלייה לארץ שאמי חיה והיא במחנה העקורים בברגן בלזן. ויש ספח לסיפור.בעת היותי ירושלמי נזקקתי לעו"ד בנושא דירה. המליצו לי על עו"ד ירושלמי ידוע, אברהם תור. בבואי אליו פיתחנו שיחה. הוא סיפר לי שהיה בבריגאדה ואני התעניינתי היכן שרת, ותך כדי כך הוא סיפר לי על מחנות העקורים שבהם ביקר. אמרתי לו שאימי השתחררה בברגן בלזן. במהלך השיחה שאל אותי אברהם מה היה שם משפחתי לפני השם גיל. אמרתי לו כי השם היה גלזר ושם אמי אסתר גלזר..כעבור שבועיים אני מקבל הזמנה שאבוא אליו לקפה כדי להכיר את רעייתו, שכן גרנו בסמיכות בשכונת קטמון הישנה בירושלים. באתי לביתו, הכרתי את רעייתו, וזאת שואלת אם אני שותה קפה,ואיזה קפה או תה.היא פנתה למטבח ואז הופיע אברהם ובידו אלבום. הוא פתח אותו ושאל: "אתה מכיר כאן את מישהו ?".תוך שנייה זינקתי. "הנה אימי ואם אני לא טועה אתה מצולם על ידה" ."כן- אמר אברהם, בשבילנו היא הייתה אסתר,ג'דה, והיו שרידים שקראו לה 'אחות אסתר', דינמו של אישה רבת כישרונות ". אימי אז כבר לא הייתה בחיים . הפכנו לידידים, ועם פטירתו של אברהם אני ממשיך את היחסים עם בנו קובי שהוא גם העו"ד שלי בעת הצורך. אלה היו הימים.
תמונות של אימא ממחנות העקורים התנהלו שיירות ביום ובלילה של משאיות מכוסות ברזנטים שעשו את דרכן מן הריכוזים השונים בגרמניה, לאוסטריה ומשם לאיטליה עד למגף האיטלקי ועל פני מאות ק"ר היו מפוזרים "מושבות" של ניצולי שואה שהתארגנו במסגרות שונות. תנועות קיבוציות, שיתופיות, חבורות שונות, וכן קבוצות צעירים שגילם נע בין 14-18 ואלה נמצאו במעין פנימיות במשך כמה חודשים. בהם הם למדו בראש וראשונה להיות שוב בני אדם. לא לחשוש שמישהו יגנוב את הנעליים שלך, או השמיכה ואיזה סיגריה, כי החפצים אישיים לא היו במחנות. והיו שלא עמדו בהרגל הזה, והמדריכים ביניהם אנשי הבריגאדה היו צריכים להתייחס בהבנה שהתהליך שאדם הופך לזאב הוא הרבה יותר קל מאשר זאב שהופך לאדם. כאן למדו את השפה העברית, את תולדות הציונות וארץ ישראל, את שירי הארץ ואת תרבותה ואחר כך הועלו לארץ. לי התמזל המזל שהקבוצה שלנו הייתה האחרונה אשר עלתה בעליה הלגאלית, כלומר לכל אחד היה סרטיפיקט של ממשלת המנדט.
קבוצת "אודים" בין המדריכים שלנו נמנו כמה ניצולים כמונו. כזה היה עזריאל לוי, שריד מן העיר הליטאית קובנו, יודע עברית, שהיה לנו כאח בוגר הרואה ללב נעריו וכמוהו גם "אם הנוער", פולה הייפלר, לימים פאולה מוזס, רעייתו של מו"ל
ידיעות אחרונות נוח מוזס, שהייתה עמנו ב"סנטה מאריה די באני" וביקרה תכופות במגדיאל.
משה בייסקי,גם הוא מדריך במגדיאל, שריד מחנה שינדלר, שופט בבית המשפט העליון בישראל, היה מדריך רגיש, קרוע כמונו בין העבר להווה. בפרסום "היובל" שהוצאנו במלאת חמישים שנה לבואנו למוסד החינוכי חקלאי במגדיאל הוא כתב,על מפגש מרגש עם חניכה שנעדרה מפעילות קבוצתית. בייסקי ניגש לצריף לבדוק מה קרה לנערה ומצאה אותה ממררת בבכי, פניה והכר מתחת לראשה ספוגים בדמעות ולצידה תמונת אימה. משה בייסקי לא ידע את נפשו. הוא חשש לשהות בחברתה, שמא הדבר יתפרש כקשר רומנטי, ומצד שני - התקשה לעזוב אותה בצערה. הוא השתהה רגע, הניח ידו על ידה ויצא ללא מילה. חמישים שנה עברו עד שבייסקי סיפר על האירוע במטרה להסביר את המציאות הטראומטית והמורכבת שניצולי השואה הצעירים והמדריכים שלהם נאלצו להתמודד איתה.במאמר שפרסמתי בכתב העת "כוונים" ביוני 1995, שכותרת המשנה שלו, "הרהורים ב-1995 על 1945 ועל קשר השתיקה הגדול", הבאתי את הסיבות העיקריות למה שנקרא, אטימת המנהרה.
"השחרור היווה קתרזיס עצום ומשכר, לידה מחודשת של תינוק שנותק מחבל הטבור והוא צורח בקול: אני חי, אני נושם! כולם - גברים, נשים וצעירים נתנו דרור לתשוקת החיים בפרץ של פעילות חברתית ותרבותית. גל אדיר של חדוות חיים הציף את הניצולים. כך קרה במחנה העקורים ברגן בלזן, שקודם לכן היה מחנה מוות, שם השתחררה אימי, ובגיל 35 נעשתה, כאמור, פעילה בתנועת נוח"ם, נוער חלוצי מאוחד, מיסודה של מפא"י. היא התרועעה עם חיילי הבריגאדה העברית, ארגנה אירועים, כתבה פיליטונים, ניגנה במנדולינה ובבללייקה והופיעה על הבמה כשחקנית, חקיינית, מנגנת ומנחה. וזאת אישה שאיבדה בשואה את בעלה ושניים מבניה, הוריה, אחיה ואת רוב משפחתה. ואם לא די בכך, גם המתנה שהביאה לי אימי נבעה משמחת חיים מתפרצת - אקורדיון "הונר" בגודל מטר, ששימח את חבריי ואחר כך את עמיתיי במלחמת העצמאות.
השחרור של העבר הקרוב נשא על גבו גם שחרור מעבר רחוק יותר - ממערכת טאבו ואיסורים של המשפחה, הקהילה, הדת והמסורת של טרום מלחמה.בעיקר בקרב המשפחות החרדיות. בעוד השמחה הגלויה הייתה קולקטיבית, הצער על האובדן לא נעלם, הוא הסתתר עמוק בליבו של הפרט. זהו רק הסבר אחד למגפת השכחה שפקדה את מי שבאו משם, כפי שכתבה ניצה אייל ב "נפלאות הזיכרון ותעתועי השכחה": "לזיכרון העתיד יש רומן מורכב עם הזמן, ויש לו השלכות מעשיות וחשובות ביותר על חיינו... לעתיד הזיכרון . יותר מכל סוג אחר של זיכרון, הוא יכולת המבחינה בין האדם לבין מרבית בעלי החיים. זיכרון העבר יש גם לתולעת, זיכרון של כוונות ופעולות בעתיד יש רק ליצורים בראש הפירמידה ההתפתחותית". וכל אחד מאיתנו, האודים, השדופים והעקורים הפך מתולעת לפרפר ומפרפר לבן אנוש שיכור חיים." - עד כאן קטע מן המסה ב"כוונים חדשים".
תמונות אודים ועזריאל ופולה במחנות אלה, כאמור, היו גברים צעירים ונשים צעירות שהכירו מן הגטאות, או שהכירו בתוך המחנה והאהבה פרחה בצל האוד המוצל ותוך פחות משנה נראה כבר היבול ולא היה זה מחזה הזוי לראות באותו מחנה מוות את הנבט של החיים החדשים, את ראשיתה של התקומה ושיקום המשפחות שנספו בשואה. במחנות האלה נזרעו זרעי התקומה הגדולה, שלא היה ולא תהיה כמותה. והיא הייתה הבסיס- עמוד האש שהלך לפני מדינת ישראל.
בהודעה לקראת הכנס כותב יושבת-ראש עמותת דורות ההמשך, בילי לניאדו: "התינוקות" ו"הילדים" הללו הם סמל לתקומה היהודית אחרי השואה ואולי הפיצוי על רצח שיטתי של מיליון וחצי ילדים בשואה, והם הם קהל היעד שלנו לכינוס הזה, המיוחד במינו. תהיה זו הפעם הראשונה שבה יתכנסו אותם המוני "תינוקות" ו"ילדים", שהם היום כבר בני 67-80, אנשים שהוריהם כבר אינם בחיים לרוב, והם רואים חובה לעצמם לשאת הלאה את המורשת ההורים הניצולים ובייחוד לספר על תקומתם והתחדשותם במחנות העקורים אחרי המלחמה והמסע שלהם להפוך לעם יהודי בארצו."
