חן חן לשר החינוך היהודי התורני ולשרת המשפטים, לשר החקלאות, לסגן שר הביטחון, לתנועת
הבית היהודי, ולציבור הסרוגים והכיפות השקופות, על המהפיכה היהודית בחינוך ילדי ישראל. אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן. העוצמה הרוחנית התורנית פועלת יותר ויותר ולמען כל עם ישראל כולו. מנהיג הבית היהודי, אורו של משיח מאיר בו, איכפת לו מכל ילד וילדה בעם ישראל ובמדינת ישראל. ראשית לכל, מסיר מכשול וסור מרע, ובאותה נשימה מפיץ תורת ארץ ישראל. תורת הגאולה. לקטנים כגדולים. נאמן בכך, למוריו ורבותיו, ולצדיקים הרב
חנן פורת ו
אורי אורבך זצ"ל. אשרייך מדינת ישראל, אשרייך ממשלת ישראל, המתעלה לקדושה.
התפקיד העיקרי המוטל על דורנו, כמו בכל הדורות ויותר מכל הדורות, - הוא החינוך. כל אחד ואחת מישראל, לא רק הגדולים אלא גם הקטנים והקטנות חייבים לעסוק בחינוך. הרי על דורנו, שהוא הדור הקרוב ביותר להופעת מלך וכהנים ונביאים ולויים ושופטים ושוטרים על-פי תורה, יש בו "חושך כפול ומכופל", תוצאת מלחמת הכפירה באמונה, לכן על כל אחד לעשות בכל מאמציו להפיכת החושך לאור, וראשית לכל על-ידי חינוך ילדי ישראל לתורת ארץ ישראל.
כל ילד הוא עולם מלא. כל ילד. כל ילד בעולם כולו. בארץ ובחוץ לארץ. יהודי ולא יהודי. מי שאיננו מבין זאת, נטה מדרכו של אברהם אבינו, אשר אהב כל אדם ושמע קול אדם, באשר הוא, עד שלימד זכות אפילו על סדום ועמורה, ובנכונותו לעקידת בנו, הביא לעולם את בשורת האלוהים, שאין לעקוד את ילדינו, אלא לקיימם ולחיותם בחיים של קדושה עד העולם.
פעם, בהיות איש האמונה שקוע בלימודו, ובקרן זווית בחדרו הייתה עריסה ובה תינוק, נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, אבל איש הרוח לא הרגיש בדבר. אולם, אביו, הרב הזקן, אף שדירתו הייתה בקומה העליונה וגם הוא היה שקוע באותה שעה בלימודו, שמע צעקת התינוק, הפסיק לימודו וירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק, טיפל בו והרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלווה. ועדיים לא הרגיש הבן לא באביו ולא בבנו. לאחר זמן ובשעת הכושר הוכיח הרב הזקן את בנו בהסבירו אשר לא זו הדרך להיות שקוע בענייניו עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה.
אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה עניין שהוא, ויהיה אפילו עניין הכי נעלה ונשגב, עד שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת ובאופן שיפסיק השומע מעניינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלא החסר לילד. כך למדתי את העיקר מספר המופת 'השביעי', פרי עטו של הרב ד"ר יצחק קראוס.
בתקופתנו זו, בייחוד, רבים התינוקות והילדים שמאיזו סיבה שהיא "נפלו מעריסתם", נותקו, או שמלכתחילה לא היו, ב"עריסה" יהודית אמיתית, כמו כותב שורות אלה, והם בוכים - בקול הנשמע, או בקול פנימי שלא נשמע - מתוך מצוקת נפשם, שהיא נפש יהודי עליונה, ורעבה וצמאה לדבר ה' ולתורתו ומצוותיה, ולא תמיד יש מי שיטפל בהם וימלא מחסורם בחינוך על טהרת הקודש. כל ילד ו"ילד", כל ילדה ו"ילדה", הוא והיא עולם מלא.
אסור להעלים אוזן משוועתם של ילדי ישראל אלו, בין הילדים והילדות בגיל, בין ה"ילדים" וה"ילדות" בדעת האמונה והתורה ומצוותיה, ולכל אחד ואחת מופנית ההוראה, הציווי והפקודה: אל תחטאו בילד. הפסיקו כל עסק אחר שלכם וטפלו בילד והשיבוהו אל אביו, אבינו אב הרחמן, ילמד תורת אבינו ויקיים מצוותיו ואז יחיה חיי עולם, חיים מלאים, שלמים וטובים.
עלינו להשתדל בכל עוז ומרץ לחפש דרכים עצות ותחבולות, להגן ולאסוף את הדור הצעיר, באשר הוא שם, ולקרב את כל בני ובנות ישראל, אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, לתורת ארץ ישראל, לאהבת ישראל, לאהבת ארץ ישראל כולה, לעין טובה על מדינת ישראל וצבא הגנה לישראל, לעין טובה על העם ועל כל היצורים גדולים כקטנים, ואז מובטחים אנו שבנערינו ובזקנינו נלך לקראת הגאולה בבנינו ובבנותינו. רק כך נהיה אור לעולם כולו. במופת האישי והחי של חיי ילדינו בקדושה ובטהרה, באמונה ותפילה, נביא את השלום קודם לכל לעם ישראל כולו, ומתוך כך לעולם כולו.
