בסבך ביקורת הפרקליטות

עוד בשנת 2002 התפרסמה הצעת חוק מטעם הממשלה, לשילוב הוראות תיקון (מס' 10) ב"פקודת הנזיקין"; פקודה זו היא החקיקה המרכזית בתחום הנזיקין, אשר נועד להגן על נושאי "האישיות המשפטית" (בני-אדם, תאגידים רשומים ו...המדינה) בתור שכאלה. במבוא לאותה הצעת-חוק (מס' 6 בעמ' 134 לשנת תשס"ג), הוגדרו שתי סוגיות - הזהות, למעשה, לאלה שביסוד המחלוקת הנוכחית: "...ייחודה של הפעילות השלטונית של המדינה ושל רשויות ציבוריות... מעלה את בעיית אחריותן ואחריות עובדיהן..."; אף ששם דובר על תחום הנזיקין - המודל תואם גם לשאלת האחריות ב"משולש" שביסוד ענייננו (האזרח - הגוף שלטוני - עובד הציבור).

בהצעת חוק-התיקון הנ"ל, שמטעם הממשלה, הוצע "להרחיב את חסינותם של עובדי הציבור מנימוקים אלה: מוצדק להכיר במעמד המיוחד של עובדי ציבור, מאחר שהם חשופים לסיכוני אחריות עקב אפשרות ההיזק הנרחבת של הרשות; עובדי הציבור חשופים ללחצים בדרך של הגשת תביעות אישיות בלתי מוצדקות או איום בהגשת תביעות כאלה, דבר העלול להשפיע על תפקודם ולשבש את פעילותה של הרשות הציבורית...."; זאת - עם נימוקים נוספים, המאפיינים את תחום הנזיקין. ובהמשך, בהקשר לתחום הנזיקין, אך בהתוויית בסיס עקרוני:

"עם זאת, לא ניתן להסתפק רק בהקניית חסינות לעובדי הציבור ויש להשלים את ההסדר משני היבטים: הראשון - הדאגה לכך שהנפגע מפעולת עובד הציבור יזכה לפיצוי (=בענייננו: יזכה לטיפול ראוי, עם תיקון לפי הצורך); והשני - מניעת אדישות של עובד הציבור לדרך פעולתו, לאחר שהוסר החשש מפני תביעה אישית בנזיקין (=בענייננו: הגשת תלונה אישית)".

"לעניין ההיבט השני", הוסיפה עוד הצעת-החוק במבוא שם, " ש לציין כי ...קיימות בדינים אחרים הוראות החלות על עובדי הציבור, כמו, למשל, במישור הפלילי (ר' למשל סעיפים 277 עד 280, 284 ו-285 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), ובמישור המינהלי שבו קיים דין משמעתי מיוחד החל על עובדי ציבור. ומעבר לכך: עובד אשר התרשל באופן חמור, צפוי לפי החוק המוצע לכך שהמדינה או הרשות הציבורית, שפיצתה את הנפגע (=בענייננו: תיקנה ליקוי או עיוות שנתגלה) - תחזור אליו בתביעת שיפוי ( =בענייננו: תמצה את הדין עם העובד האחראי)".

בעקבות תיקון מס' 10 ל"פקודת הנזיקין" בחקיקת הכנסת בשנת תשס"ה-2005, קובע סעיף 7א, שנתווסף לפקודה, כי "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". בהוראה זו דלעיל "אין... כדי לגרוע מאחריותה של המדינה או של רשות ציבורית... לפי כל דין".

על-פי סעיף 7ב של החוק המתוקן, הוסדר כי תביעה, שהוגשה כלפי עובד המדינה, תוסב לתביעה כנגד המדינה עצמה; בדומה - מסדיר סעיף 7ג שם את ההסבה של תביעה לרשות הציבורית, כאשר הוגשה במקורה כנגד עובד הרשות.

עם כל זאת, צפה המחוקק גם מקרים, בהם יש לעובד עניין אישי לטהר את שמו, ואף להגן בעצמו על כבודו, מול תביעה שהוגשה בהקשר לפעולתו; למקרים כאלה נועד סעיף 7ד של החוק, לפיו העובד "רשאי להצטרף כנתבע לתובענה שהוגשה... בשל מעשה שהיה אחראי לו אלמלא הוראת" החסינות שבסעיף 7א הנ"ל, "או לשמור ...על מעמדו כנתבע בתובענה שהוגשה נגדו".

להשלמת ההסדר הכולל בנושא, קובע סעיף 7ו של "פקודת הנזיקין", כי המדינה (או הרשות הציבורית, לפי המקרה) זכאית כלפי העובד לפיצוי ממנו (אם נמצא כאחראי בנזיקין כלפיה), או לשיפוי ממנו (אם נאלצה לשלם לתובע, עקב מעשה שעשה העובד), וכל זאת - במקרה שבו "פעל עובד ציבור בסטיה חמורה מהתנהגות ראויה של עובד ציבור", אך רק במקרה כזה.

מערכת סעיפי-החוק, שנחקקו על-ידי הכנסת ב-2005 להסדרת היחסים ההדדיים בין המדינה והרשויות לבין עובדיהן, ובין אלה לבין כל מי שניזוק מפעילותם (בין עקב מעשה ובין עקב מחדל) - פורטה בפרק הקודם, עם סעיפים 7א - 7ו של "פקודת הנזיקין". הסדר מורכב ומפורט זה ראוי לשמש כבסיס (ולפחות כ"מקור השראה") להסדרת הנושא העכשווי של ביקורת פרקליטות המדינה ופרקליטיה (עם המייצגים הרשותיים ה"נילווים"); זאת, במיוחד כאשר עיקר המחלוקות הנוכחיות נסב על המישור "הפרטני" של בירור תלונות אישיות כנגד פרקליטים, ובמיוחד - באשר פעילותם של פרקליטי המדינה הינה, לרוב וככלל, פעילות משולבת במערכת-הפרקליטות, ואף מהווה חלק מפעילות המערכת (למעט מקרים של סטייה-רבתי).
המערכת המדוברת חייבת, ממילא, להתמודד עם טענות (ואף תביעות) של הטוענים לנזקים עקב פעילותה, וכעניין של עקרון ומעשיות גם יחד - היא גם חייבת, ממילא, לגבות את שלוחיה - פרקליטיה, ככל הניתן (לפחות - בהעדר סיבה ברורה ומוצדקת להתנער ממעשה או ממחדל חריגים).

מי שטוען לפגיעה, ומעלה תלונה בהקשר לעניינו - די לו בבירור ביקורתי-מערכתי, ובהעדר סיבה מבוררת - אין הוא זכאי לעמוד על בירור אישי-פרטני. אם המערכת נטלה על עצמה לעמוד מול תלונתו כ"כתובת" של ביקורת מערכתית: חזקה על הרשות, כי תברר ותמצה את הדין מול כל עובד-מערכת אשר יימצא - בבירור פנימי - כאחראי למעשה או למחדל, עקב סטייה של ממש מצדו, מהוראות מחייבות. בהקשר זה, נראה כי די והותר בעולה מסעיף 7ו של "פקודת הנזיקין", עם "הסבתו" התואמת לענייננו, כאמור גם בסוף הפרק הקודם, וכן - כאמור בסיפא של אותה הוראה מסעיף 7א שם: החסינות על עובד הציבור לא תחול - והוא יהיה חשוף לבירור ולהליכים אישיים - לגבי כל "מעשה אשר נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק, או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור", או שנעשה "בסטיה חמורה מהתנהגות ראויה של עובד ציבור".

האם לא יהיה בכך די, מבחינת כל נפגע, לרבות כל נפגע אפשרי?! האם אין מקום לפחות לתקופת ניסיון של הפעלת מערכת עקרונות וביקורות כזו, ולו לתקופת ניסיון, בה ייבחנו יישומיה כבר במהלכה?! האם אין מקום לנסות מערכת מוצעת-קיימת זו, הן לשיקום האמון הפגוע של הציבור במערכת והן לחיזוק אמונם ההכרחי של הפרקליטים, אישית, במערכת שהם משרתים!?

והלא עיקר הרגישות של הציבור, והדרישה לביקורת בתחום המדובר, נובעות מהפער הגדול בין כוחה של המערכת מול כוחו של הפרט; התנערות של המערכת מגיבוי עובד-המערכת, משמיטה חלק ניכר מבסיסן של הטענות, במידה שהופנו כנגד אותו עובד, ואף מותירה אותו חשוף להתמודדות מול גורמים, העשויים לגייס לטובתם בעלי-מקצוע ואמצעים, אשר במישור שבין המתלונן והפרקליט הבודד... יהפכו את "קערת" פער-הכוחות על פיה!

אם תעוגן סמכות הביקורת של הנציבות דווקא בחוק - די אם יכלול את ההוראה, כי "תוקם נציבות לביקורת פרקליטות המדינה ולביקורת פעילות הפרקליטים המייצגים את המדינה והרשויות הציבוריות; הרכבה, תפקידיה וסמכויותיה של הנציבות - ייקבעו בתקנות".

בכך גם תובטח הגמישות המתבקשת, לפחות בראשית דרכה של הביקורת, להתאמת תקנות שרת-המשפטים לנובע מהניסיון המצטבר, על לקחיו.
עם זאת יש לקוות, כי ניתן יהיה להסתפק בהתאמות המתבקשות, שתיעשינה במסמכי-היסוד המינהליים, המסדירים עד כה את מעמד הנציבות ופעולתה.

כל זאת ברוח של הבנה והתחשבות הדדית, הן מצד העומדים בראש המערכת והן מצד הפרקליטים, העומדים ב"חזית" הפעילות, ואשר הגישה הממלכתית מחייבת גם אותם, כנורמה הנוהגת אף במילוי תפקידם.

מבחינה מעשית יוזכר, כי הסדר ראוי ומכובד, המתחשב בקשייהם וברגישותם של כל הנוגעים בדבר, כולל ציבור הנפגעים הקיים והאפשרי ודעת-הקהל שברקע, עשוי לתרום, בראש וראשונה, דווקא לפרקליטים ולעבודתם הקשה והאחראית, ולפחות בעקיפין - גם לטובת הכלל.