האם העיתונאי אראל סגל שיתחיל לשדר בקרוב ב
גלי צה"ל, הוא תחילתו של שינוי מבורך שמסתמן בתקשורת? נקווה שכך הוא הדבר. בכל אופן רבים ואני ביניהם, נוכל סוף-סוף, להתחיל להאזין ל'בית של החיילים', ששנים רבות היה בבחינת הס מלהזכיר.
התחנות שלי הן: גלי ישראל, קול ברמה, רדיו כל חי, שידורי מורשת ברשת א'. האזנה לשדרנים "בלתי נסבלים" מבחינתי, מזכירה לי תמיד את התפארותו של פרעה שאמר: "לי יאורי ואני עשיתיני", כלומר הוא בבחינת האל שברא לא רק את היאור אלא אפילו את עצמו, וכך נוהגים גם אותם אנשי תקשורת, כך הם משדרים, כך הם מראיינים, מלהגים, נוזפים, עובדים שעות נוספות למען האויב הערבי, מביעים את דעתם ה'ידועה' בארשת חשיבות, שאין בלתם.
התכונה הידועה של אמצעי התקשורת היא "תופעת העדר". מדובר כאילו באיזו 'כנסת של מעלה', שכולם מדברים באותו קול ובסגנון אחד, ובלתי אפשרי להבקיע את חומת האחדות הזאת. זה בא לידי ביטוי יומיומי, בכל דבר ועניין. אבל אם ניקח לדוגמה שני אירועים מכוננים, את, "הסכמי אוסלו" נזכור שהתקשורת לא ישבה במשא-ומתן המדיני שהתנהל בחשאיות במשך קרוב לשנה.
כשההסכם נחשף, יצאה התקשורת מגדרה, פצחה בתופים ובמחולות כדי לתמוך בו, ויצרה קונסנזוס עיתונאי תומך ומתלהב שלא ניתן היה להבקיעו. מן הסתם נחשפו העיתונאים לאותו הסכם עוד קודם לכן, תוך עקיפה של הצנזורה,,אבל הם שרצו בהצלחת התהליך התואם את השקפת עולמם, החליטו לא לפרסם, לא לדבר, ולכתוב על כך כמה שפחות, הכול כדי שלא לחשוף את כל ה"חורים" שהיו בו. (בעצם לא היה בו דבר אחד ראוי). שנים אחר כך, עת יצאה לאוויר העולם תוכנית ההינתקות, הסיפור חזר על עצמו וביתר שאת. ברגע שהמטרה המסומנת הייתה תוכנית מדינית, הכוללת פינוי יישובים ומתיישבים, ומסירת שטחים לערבים, התמסרה התקשורת לכך והעדר התארגן למרוץ התמיכה. כל מכשול אתי או מוסרי בדרך, הוסט הצידה, הופעל "נוהל אתרוג" כלפי ראש הממשלה, כל מי שהתנגד לתוכנית ולא רק מסיבות אידיאולוגיות, אלא ביטחוניות מעיקרן, הוצג בתקשורת כגורם סהרורי ומיד 'נפתחו' חיפושים ממניעים אישיים מאחורי ההתבטאויות בדבר הסכנות הכרוכות בתהליך (שאכן התממשו כולם לאחר עקירת גוש-קטיף). הציבור הצמא למידע אמין, מחד-גיסא, וביקורתי מאידך-גיסא, לפולמוס ענייני ורציני בעד ונגד, נותר מולעט בבדיות ובספינים תקשורתיים. ובעצם העיתונאים יצרו מצב שעל הציבור לנטרל את הבליל שיוצקים למוחו כדי להבין בעצמו את המשמעות האמיתית של המהלכים.
מדי יום נוכחים צרכני התקשורת בחד ממדיות של השידורים. נחשף כי אין איזון פוליטי, מדיני, חברתי,כלכלי, והעיתונאים מגייסים את השקפת עולמם למאבק על דעת הקהל. כך
רביב דרוקר הכתב המדיני של גלי צהל בבחירות 1999:"התגייסות התקשורת לטובת ברק באה לידי ביטוי בתמיכה מלאה של כולם..., נתניהו הרגיש לא בלי צדק, שהתקשורת התגייסה כולה לטובת יריבו..." ו
אהוד ברק אמר לאחר היבחרו:"התקשורת העלתה אותי לשלטון".
גלי צה"ל - לכאורה תחנת שידור צבאית המורכבת מחיילים ומכתבים בכירים המנחים ומגישים את תוכניות האקטואליה, הם כתבים אזרחיים, המועסקים עם חוזים אישיים והחיילים מיישרים קו מוחלט עם הבכירים. דוגמת: רזיאל ברקאי,
אילנה דיין,
יעל דן,
רפי רשף, גיא זוהר,
דן שילון ועוד, כולם בעלי אותה השקפה, שמאל טורבו. כאשר המרואיין הוא כמוהם או ערבי, החיבוקים דביקים, כמו היו כולם במסיבה פרטית משלהם, כאשר המרואיין אינו לרוחו של המראיין, הוא מתערב בצורה בוטה בדברי המשיב, מלגלג עליו, קוטע אותו בתירוצים שונים, ו"מעיף" אותו מהתוכנית.
כאשר נלמד מקצוע העיתונאות, הדגש הוא על תקשורת אוביקטיבית, אמינה ובלתי תלויה (אוביקטיבית בהקשר ערכי, לאומי ופוליטי). עיתונות זו הייתה הלפיד שלאורו התחנכו אנשי המקצוע והוא הבסיס לתקנון האתיקה של העיתונות על כל מרכיביה. שורשיה של העיתונות האוביקטיבית נעוצים בשלהי המאה ה-19, ואת היסודות יצק האמריקני אדולף אוקסין שרכש את היומון הכושל, ניו-יורק טיימס, והפך אותו בשנים מועטות לסמל של עיתונות איכותית. הוא חתר לאוביקטיביות בדיווח העיתונאי וכתבי העיתון נצטוו להגביל עצמם בדיווח החדשותי אך ורק לעובדות, מבלי לערב דעות והשקפה אישית.אחד המרכיבים המרכזיים של תפיסה זו, הוא ההבחנה החדה והברורה בין ידיעות (news) לבין דעות או השקפות (views).
תפיסה זו רואה את הכתבים ואת העורכים כמקצוענים הבודקים ביסודיות את העובדות ומדווחים עליהן תוך כדי נטרול דעותיהם האישיות. הטיפול הניטראלי של העיתונאי אמור להעניק לעובדות ולאירועים טיפול דומה לזה שהרופא אמור להעניק למטופל. תפיסה זו רווחת עד היום בעיתונים רבים בעולם.
מול תקשורות בעולם, לתקשורת הישראלית מקום נכבד ומרכזי בהתמסרות למען מטרתה. במשך כל תהליך אוסלו השתמשו המנהיגים שהובילו אותו, בתקשורת כאמצעי להשפעה על דעת הקהל ולהשגת תמיכת הציבור. כל חתימה על הסכם או ועידה הפכו ל"אירוע תקשורתי". ואם הייעוד של תקשורת המונים היא: לגלות, לאסוף, לעבד, לערוך מידע ולהעבירו באופן מדויק ואמין לציבור הרחב, הרי שהתקשורת הישראלית לא עשתה דבר מכל אלה. כל ההנחיות המכונות "הקוד האתי של העיתונות" ו"הקוד האתי של רשויות השידור", והמושגים החשובים בקודקס של הקוד האתי הנוגעים ל"אוביקטיביות" ו"איזון" לא קיימים כלל וכלל בתקשורת הישראלית.אפילו תקשורת זרה המשרתת עריץ רודן, היא לרוב לויאלית לארצה ולעמה.
שמעתי רבים האומרים: התקשורת כבר איננה עוינת, היא ממש אויבת, והסכמתי להגדרה. על כן אם סגל יהיה הסנונית הראשונה ובעקבותיו יקלטו עוד רבים וטובים בערוצי הרדיו והטלוויזיה, נוכל כולנו לברך על כך.