הניחו לעופרה חזה. עזבו אותה. היא אינה כאן כדי לאשש טענות או להפריכן. היא לא יכולה עוד להזים שמועות זדוניות. היא לא יכולה עוד להכחיש סברות-כרס מרושעות. הניחו להולכת.
עזבו את החיטוט הנקרופילי בגופה ובגופתה. דבר לא יעלה עוד ודבר לא יוריד. אל תחללו את זיכרה. על תהפכו אותה למי שהיא אינה. אל תייפו אותה, אל תכערו. פשוט, הניחו, הרפו, עזבו.
היא איננה כאן. הוא לא תגיע עוד לעולם, מן הסתם. ייוותרו - צלולים כשירתה - הדי הצלילים, חיוך הפנינים הצחורות שלה, יופיה התם, הלא נגוע. הזיכרון. הגעגוע.
הניחו לעופרה חזה. היא לא יכולה להדוף גרסאות כוזבות. היא לא יכולה לקעקע הנחות מופרכות. היא לא יכולה לעשות דבר.
אל תיגעו בה. אל תחליאו אותה עכשיו אחרי מה שנאמר (לאחר "מות קדושים") במחלה שאולי חלתה בה, אולי לא. ואם כן - אז מה? ואם לא - אז למה?
האם ידעה שהיא חולה- או לא - במחלה כל שהיא? האם לידיעה או, אולי, להעדרה, היתה השפעה כל שהיא על האופן שבו ביקשה לכבד את שמירתה הקנאית על פרטיותה?
היא היתה בראש ובראשונה בת-אדם. צלם אנוש היה צלמה. היו לה, מן הסתם, חולשות ומומים, בטן רכה, יבלת, בלוטת דמע רגישה עד בכי. כמו לכולנו.
היו לה חיים שלמים, גם אם רק חלק מהם היה גלוי. היא פיכתה, במי מעין זכים, במסתרים, בהיחבא, כשכיבו את זרקורי הבמות, שעליהן הפגינה את מתת אלוה, במות שעליהן רכשה תהילת-עולם. היו לה חיים שנכון להותירם לא-נגועים, לא מחוטטים גם - אולי בעיקר - כיום, כשהיא כבר אינה בין החיים.
מה אומרת משפחתה? מה אומרת משפחתו? מה אומר אמרגנה? מה אומרים הרופאים? האחיות? עזבו, די, כמה אפשר.
אל תחטטו עוד בפצע, אשר דומה כי לעולם ישתות דם - גם אם וכאשר יגליד אי פעם ויצטלק.
