סוד סערת הזקנים

לא התגייסותם הנרחבת של בני הציונות הדתית היא לצנינים בעיני הכת השלטת, שהרי אלה דווקא יעילים מאוד כלוחמים להגנת מדינת ישראל, ומספרם גבוה יחסית לחלקם באוכלוסייה. הבעיה היא העזתם להגיע גבוה בדרגות הפיקוד, עד לשולחן המטכ"ל ממש. וברוב חוצפתם וכשרונם, הם מאיימים ליטול את ההגמוניה מן הגווארדיה החילונית השלטת בכל דרגות הפיקוד בחיילות השדה, שממנה צומחת שדירת הפיקוד הבכיר בצה"ל, ואחרי כן - בפוליטיקה. זהו הסיוט הגדול ביותר של ה"חושבים" למיניהם.

מהי אפוא הדרך הקלה להפסיק בבת-אחת איום זה על שליטתם של בני אליטות-השמאל ויורשיהם הרוחניים בקצונה הבכירה בצה"ל? פשוט וקל: להפוך את החיילים הדתיים לסרבני פקודה.

דרך דומה נקט בשעתו יאיר לפיד כשניסה להחיל את "חוק גיוס חובה" על הצעירים החרדים. לפיד התעקש במיוחד על רישום פלילי למי שיסרב להתגייס, ורבים תהו מהי התועלת שתצמח לו מכך. הרי מי שלא ירצה להתגייס בנימוק ש"תורתו אומנותו", גם 1,000 רישומים פליליים לא ישכנעו אותו להתגייס. אלא שלפיד רואה כמה שנים קדימה - את התערותו של הדור הצעיר של החברה החרדית במדינה ואת השתלבותו בכל מעגלי החברה, מהצבא והכלכלה, ועד למשרדי הממשלה, והוא לא יכול להרשות לזה לקרות.

וכך מצא לפיד דרך לשבור את החבית ולשמור את יינה: הוא גם ינסה לגרום לחרדים שיתגייסו בעל כורחם, ובכך ימלא את הפנטזיה של בוחריו ואם "על הדרך" יעזבו חלק מהחרדים את הדת, או לכל הפחות יחלשו רוחנית, הרי יש לו סיבה כפולה ומכופלת לשמוח; מצד שני, מרבית החרדים כמובן לא יתגייסו, אפילו באיומים, אך יהיה להם רישום פלילי, לפחות למשך 7 שנים. וכך, בשנים הקובעות למציאת מקצוע שבצידו הכנסה, בחירת מסלול לימודים משתלם, או סתם כניסה למעגל העבודה, ימנע הרישום הפלילי מהמוני חרדים להתקבל לעבודות טובות ונחשקות במשק, כגון עבודות ממשלתיות הדורשות רובן ככולן העדר עבר פלילי. אפילו להיות שוטרי מקוף לא יוכלו להיות, שלא לדבר על עובדי דואר ומעלה. נאדה. כלום.

זהו ה"בונוס" שלפיד רצה "לתרום" לתיקם האישי של עשרות אלפי יהודים בשנה, ובכך להפוך אותם לחוטבי העצים ושואבי המים של החברה הישראלית לכל ימי חייהם.

מטרה דומה מאוד יש כיום למעוררי "סערת הזקנים" בצה"ל. לולא כל רבני ישראל היו עומדים כאיש אחד על רגליהם האחוריות, והיו מסתפקים בגינויים רפים או בלשון מגומגמת, הרי שממחר כל חייל דתי היה מחויב לגלח את זקנו, והיו עומדות בפניו שתי אפשרויות בלבד: או לציית להוראה ולגלח את זקנו מיד, או לסרב פקודה. אם תרצו, מבחינת הוגיה של פקודה מטכ"לית זו, כל אפשרות טובה להם: אם יתגלחו החיילים הדתיים - מצויין, הוכחה שהם צועדים בדרך "הנכונה".

אך היות שחלק גדול מהחיילים הדתיים היו מסרבים לציית לפקודה פוגעת זו, הם היו עולים למשפט, ובתיקם הצבאי האישי הייתה נרשמת הערה באותיות של קידוש לבנה: "חייל הנ"ל סירב פקודה". לא צריך יותר מזה, כדי שכל אותם עשרות אלפי חיילים היו רואים את בה"ד 1 רק מהכביש העובר לידו, בדרך לאימון או לתפיסת עוד קו בעזה - כחיילים פשוטים.

זהו אפוא כל הסיפור על רגל אחת: מלחמת המאסף של האליטות על שמירת ההגמוניה שלהם במוסדות השלטון, ועל האופי החילוני של הפיקוד בצבא, ותו לא.