פתח ורש"פ - הם ראש הנחש!

6 חודשים לאינתיפאדה החדשה והממסד שלנו, הפוליטי והביטחוני, לא ממש יודע איך להילחם בה. ראש הממשלה מנסה לגרש בני משפחה של המפגעים למרות קשיים משפטיים אולי בלתי עבירים, והוא שכנע את נשיא צרפת להפסיק את שידורי תחנת אל-אקצה החמאסית מלווין צרפתי, אך השידורים חודשו מיד, מלווין אחר. צה"ל פשט על הערוץ המסית "פלשתין-אל-יום" של הג'יהאד האיסלאמי באל-בירה, אך השידורים נמשכים מביירות. מנהל התחנה האחראי להסתה, פרוק עליאן, ועוד שניים נעצרו. אם יועמדו לדין, תעשה ישראל, סוף-סוף את המובן מאליו: תתייחס אל המסית לפשע כאל המבצע. עם זאת, עליאן הוא דג רקק וכמוהו יש אלפים. הניתן לשאוב את הים בכפיות?

ושמא המעצר הזה, וההתערבות אצל הולנד והכאלו-מאמצים לגרש בני משפחה, אינם אלא מבצעי ראווה, לשכך את אי-הנחת בציבור מאזלת ידו של השלטון? האין לטרור הזה שורש אחד, שעקירתו תייבש את הצמח הארסי כולו?

את השאלה הזאת נבדוק בעזרת מקרה-מבחן, אותו נדלה מן ה"מבט לתקשורת פלשתינית" של איתמר מרכוס וז'אק זילברדיק, ונקדים לו את המסגרת המדינית והמשפטית. אש"ף-פתח התחייבו בסעיף 22 מהסכם הביניים (אוסלו): "1. ישראל והרשות יחתרו להימנע מהסתה, לרבות תעמולה עוינת... וינקטו באמצעים חוקיים למנוע הסתה כזאת על-ידי כל ארגון, קבוצה או יחידים המצויים בתחום סמכותם. 2. ישראל והרשות יבטיחו שהמערכות החינוכיות שלהם יתרמו לשלום בין עמיהם... ויימנעו מלהציג כל מוטיב העלול להשפיע לרעה על תהליך ההתפייסות".

דברי שבח

עד כאן ההסכם. בחוק העונשין, סעיף 144 ד' רבתי 2, נאמר (אני קיצרתי מעט): "המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עימו, ו...יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית המעשה... דינו מאסר 5 שנים".

עד כאן אוסלו והחוק, מכאן ואילך עולם המציאות.

בהא עליאן רצח בתוך אוטובוס בירושלים את חביב חיים, אלון גובברג וריצ'רד לקין, הי"ד ונורה למוות. מוהנד חלבי רצח את אהרון בנט ואת נחמיה לביא ז'ל בדרכם מהכותל, ונורה למוות. איך נראית אוסלו, איך נראה חוק העונשין, בצל - בצלמוות - של מעשיהם?

באוניברסיטאות חברון, ביר-זית ואל-קודס ארגנו "שרשראות אנושיות" של סטודנטים (500 בביר-זית, 2500 בירושלים, מאות בחברון) שבהן כל משתתף אחז בספר וכתב מכתב אל נשמת השאהיד. לאורך השורות צעד אביו של הרוצח, עורך הדין מחמד עליאן, ונאם בפני המפגינים. בין היתר אמר: "אנו עם האוהב חיים ואינו חפץ לדקור אבל מוכרח לעשות זאת, כ ד י לחיות. זכר הקדושים יישמר בדרך התרבות".

כל אלפי הסטודנטים האלה, ובוודאי אבי הרוצח, הם ברי ענישה על-פי הסעיף 144 הנ"ל. אך זו רק ההתחלה. בחברון ארגנה אגודת הסטודנטים של הפתח (להזכיר: בראשו עומד אבו-מאזן!) קריאת כל הרחובות על שם "קדושים", כלומר - רוצחי יהודים, והקמת אנדרטה בכל רחוב להאדרת זכרם. לנאשמים האלה יצטרכו לצרף גם את הנהלת מחלקת החינוך של חברון ואת ראשה, סאמי מרווה, שבטכסקשל נטיעת עץ לזכר רוצחת טרוריסטית נשא נאום תהילה. עליו יש להוסיף את שר החינוך, סברי סיידאם, בכבודו ובעצמו, שגם בשמו דיבר.

סוכות אבלים

תובע פלילי, שלא ירצה לחטוא באכיפה בררנית, יצטרך לטפס עוד יותר גבוה, אל מושל מחוז חברון, כאמל חמיד, וממנו - הפתעה! הפתעה! - אל המכונה "נשיא" בעצמו, מחמוד עבאס. בכנס לכבוד משפחות הטרוריסטים, תחת הסיסמה "נאמנות לקדושים", הכריז המושל: "אני מצדיע לכם ומברך אתכם בשם הנהגתנו ובשם הנשיא מחמוד עבאס. אני מצדיע לקדושים שהשקו את האדמה בדמם הטהור". מושל חברון, בכנס אחר של הפתח, הכריז עוד: "האינתיפאדה הזאת תמשיך עד שנממש את חלומותינו הלגיטימיים. למען זאת מתו הקדושים".

אולי שמתם לב למקום המרכזי שתופס הפתח במערכת התמיכה הציבורית בטרור. אם כן, מדוע נשלח צה"ל לסגור בחברון משרד של הג'יהאד ונתניהו התערב אצל נשיא צרפת להפסיק שידור של החמאס? ושאלות יותר נוקבות: ונניח לרגע, שלאחר מאמץ היו מגרשים את אביו של הרוצח לעזה וכמוהו בני משפחה אחרים שהזדהו עם הרוצחים יקיריהם - פתחו סוכות אבלים, הגישו בהפגנתיות קפה מתוק, תלו פלקטים צבעוניים עם תמונת השהיד והשמיעו דברי הסתה, וגם אם נניח, שסגרנו עוד X תחנות שידור ועצרנו מאות שדרים, מגישים, כותבים ועורכים של דברי הסתה - מה בצע בכל אלה כל עוד ההסתה, השיסוי והתרת דמנו באים מלמעלה, מן הרשות הפלשתינית, מפתח-אש"ף החתומים על הסכמי אוסלו, על האיסור לנהל כל תעמולה עוינת?

עלי להתוודות, שכל הזמן תבעתי לשים יד על המסיתים כמו שעושים, לילה לילה, למפגעים. אלא, שגם זה לא יועיל אם לא יעצרו ויעמידו לדין, כמו במשפטי הנאצים בנירנברג, קודם כל את ההנהגה העליונה, ורק אח"כ את הדרג המבצע. אני סמוך ובטוח שנתניהו את כל זה יודע, אבל אינו יכול. כי כשם שהוא מקפיא את הבנייה, שלא לתת לאובמה עילה לסלק עימו חשבונות לפני לכתו, כך הוא חושש לגעת בממסד של פתח-אש"ף השולט ברשות הפלשתינית, מה גם לפרק את הרשות עצמה, הנהנית מחסות אמריקנית.

המחנה הלאומי שותק ומבליג, מתוך הבנת האילוצים האלה ולמרות הנזקים והסכנות שהקפאת מפעל ההתיישבות נושאת עימה. אולם עכשיו מדובר באנשים חיים שכבר איבדו את חייהם לעשרותיהם כתוצאה ישירה מן ההסתה המוכוונת ומנוהלת מלמעלה, מן הרשות הפלשתינית.

האם אפשר, האם מותר, לדרוש מן הציבור לחיות בצל הסכין עוד שנה כמעט, עד שיושבע נשיא אמריקני חדש?