באיחוד הלאומי ובכלל הציבור המתנגד להינתקות, ישנו מעצור במחשבה. המחשבה והתכנון נעצרים במחסום כיסופים ומשם משתרעת ערבה אינסופית של חוסר ידיעה ותכנון, לפחות כלפי חוץ.
ההינתקות תסוכל, או שלא תסוכל, ולאחריה, העתיד, מי ישורנו. במאמר זה אנסה לנתח את העתיד הצפוי לנו וכיצד על מייצגי הציבור הלאומי להתמודד עימו.
ראשית, יש להניח הנחת עבודה כי ראש הממשלה, כאיש היחיד שיש לו כיום משמעות בזירה, חושב ומתכנן את העתיד שאחרי הפינוי במידה שאיננה פחותה מן ההווה שאליו הביא אותנו לאחר ארבע שנות ראשות ממשלה.
כל שאר הדמויות שסביבו אינן אלא בובות המרקדות לפי צליליו ועושות את מבוקשו. לדוגמא, שרי האיחוד הלאומי אשר הודיעו מראש מה תהיה הצבעתם, ולכן רקדו לפי חלילו אל מחוץ לממשלה, אל המדבר הפוליטי.
לו היו באמת עצמאי-מחשבה היו סוכרים את פיהם, מסתירים את כוונותיהם, מעמעמים אותן עד להצבעה ממש ובכך מסכלים את החלילן.
לדוגמא, המשנים והסגנים למיניהם המרקדים לפני התקשורת לצלילי התזמורת שהזמין החלילן מכפר מל"ל מראש. לדוגמא, שר האוצר המתיימר להיות ראש ממשלה עתידי, ובינתיים מהלך על שתי הסעיפים בפישוק רחב עד אימה. כל אלו הבובות. המהלכים אשר הביאו אותנו אל ההווה, דהיינו מסירת רצועת עזה לשליטת החמאס הג'יהאד והפתח, והזמנת האזרחים הישראלים בחמאסטאן לעבור לישראל, תוכננו הרבה לפני הראיון המפורסם עם יואל מרקוס. מי שחושב שכל המהלך נועד להגן על משפחת שרון מפני התקשורת ומערכת המשפט איננו אלא פתי מאמין לכל דבר.
גם גל הטרור שהחל מחדש נמצא בתכנון. ברור לכל כי מסירת כל שטח לשליטה של ה"ראשות" משמעותו מסירת שטח התארגנות לפיגועים הבאים. מבחינה זו אין שום הבדל בין קלקיליה, ג'לג'וליה טובאס וחאן-יונס. גל הפיגועים הבא אשר יחל מהעברת נשק מסיבית מסיני דרך בלדרים בנגב, מדבר יהודה והר חברון לגורמי פח"ע ביהודה שומרון ועמק עירון ידוע ואף מתוכנן מראש ואיש איננו מנסה להסתיר אותו. אפשר כמובן לסכל אותו בנקל, אך איש לא עושה זאת.
עם סיום ההיערכות של הצבא מסביב לרצועת עזה ולא משנה כלל אם יפונו היהודים שם בכוח ואם לאו יחל הקרב על יהודה ושומרון. נציגי ההתגמדות בממשלה יניחו בפני ראש הממשלה אולטימטום, תחילת הרס מסיבי של ישובים ביהודה ושומרון שבסדר גודל של גוש קטיף, ואם לאו, בחירות.
לדעתי, ראש הממשלה יאמר להם שאין לו שום כוונה למסור שום שטח נוסף לידי האויב, על-כל גווניו וכינויוו המרובים, ואם רצונם להתפטר מן הממשלה, זכותם המלאה.
כאן יעמדו נציגי היהדות הלאומית מול ברירה. האם להיכנס לממשלה לאומית שוב, או לפסול את שרון מכל וכל, כאיש שהביא להרס גוש קטיף. כאן תהיה חלוקה ברורה בין לאומיות פרגמטית, לבין אידיאולוגיה חסרת פשרות.
אילו אירועים יביאו להכרעת הכף לכאן או לכאן? איננו צריכים להביט רחוק לאחור, אלא לאירועי שנת אלפיים עת החלו שוב הפיגועים ההמוניים. כאשר יש איום משמעותי על שלומו של הציבור, הציבור דורש מנהיג חזק. מנהיג המסוגל להגיע להחלטות ולדחוף אותן קדימה למרות הלחצים.
כולנו זוכרים את הנשיא בוש עומד יום אחרי-יום לפני המצלמות ומודיע לעולם כי הצבא הישראלי יסוג מג'נין. ולמרות זאת הצבא נשאר בג'נין בפקודת ראש הממשלה, עד לסיום המשימה, למרות האבידות, והוריד את מפלס הטרור בתשעים אחוז ויותר.
כל זאת לפני היות הגדר, המתבררת כצפוי כמשענת קנה רצוץ. מכיוון שדעת הקהל הערבית מייחסת את מסירת רצועת עזה לחמאס להצלחת מלחמת הטרור, הרי שמפלס הטרור ביהודה ושומרון חייב לעלות.
אריאל שרון דואג לכך באופן עקבי כבר מזה שנתיים, בסירוב עקרוני לעקר את הטרור, ובסירוב עקרוני לעקר את ראש/ראשות הטרור, אבו זה או אחר. בעקבות הטרור תתגבר הקריאה היהודית למנהיג חזק.
עם כל הכבוד לבני איילון, עוזי לנדאו, שטייניץ ואפילו בנימין נתניהו, הם כולם נתפסים כאנשי דיבור ולא אנשי מעש, ואינם חלופה לאריאל שרון.
אריאל שרון יציע אם-כך למפלגות הימין, כולל ש"ס, להצטרף לממשלת ישוב הארץ, עיבוי ההתישבות ביהודה ושומרון, לא במאחזים פרטיזניים, אלא בצורה מסודרת וממלכתית. החלופה תהיה בחירות שבהן תתבטא הדמוגרפיה הערבית ביתר שאת, וזה המקל שבידו של ראש הממשלה היהודית.
מה עוד יציע ראש הממשלה לשותפיו החדשים/ישנים בממשלה? להעביר בכנסת חקיקה אשר תגביל את יכולתו של בית המשפט העליון לסכל את מדיניות הטרנספר, אשר הוכשרה על ידיו כאשר היה מדובר ביהודים.
חקיקה אשר תכפה את קיום חוקי הבנייה בכל הארץ, חיזוק כוחות המשטרה האמונים על פינוי מאחזים ערבים בלתי חוקיים (ישנם כמאה אלף כאלו בארץ ישראל) וכיוצא באלו. אולי שינוי חוק בריאות ממלכתית כך שיציע כיסוי ממלכתי רק לאזרחים אשר שרתו בכוחות הביטחון ובשרות לאומי. נוכח שינוי שכזה, קשה יהיה לנציגי היהדות הלאומית לסרב למושב בממשלה.
כמובן, אם ראש הממשלה אכן השתטה כליל, וכוונתו למסור את ארץ ישראל בידי הג'יהאד העולמי וללכת למדינה חד לאומית דהיינו, הערבים כשליטים והיהודים כנשלטים, יש לעשות כל דבר חוקי כדי להפילו. (וזכורה ההפיכה בג'ורג'יה) אבל מסופקני.
ראש הממשלה אשר עמד בנוכחות הנשיא בוש והודיע על כוונותיו לחבר בין ירושלים ומעלה אדומים ובכך להפריד את ערביי יהודה מערביי השומרון, איננו פוחד מאיש.
ראש הממשלה אשר תמך בכנסת בחוק לשימור מורשתו של רחבעם זאבי איננו חושש לא ממפלגות הערביות ולא מנציגי האוניברסליות האנטישמית המפוזרים להם בכנסת, בתקשורת, ועל כס המשפט.
ראש הממשלה אשר בודד את יקיר העולם האנטישמי, יאסיר עראפת, והפך אותו לאסיר עלוב נפש במוקטעה המופצצת איננו חושש מן השותף לרצח הספורטאים במינכן, אבו מאזן.
לאחר הפינוי מעזה יפתח דף חדש ביחסי ישראל ערב. בפעם הראשונה תהיה אפשרות חוקית להעביר את פעילי החמאס לחמאסטאן, את פעילי הפתח לפתחסטאן, ואת כל הגי'הדיסטים לג'יהדסטאן. כולם יהיו בעזה, ויזלגו, רוצים או לא, לערבות סיני. ועם זה, כל המפלגות היהודיות-לאומיות יוכל לחיות.
