לכאורה מוצג המאמר
1 כבחינה אנליטית, במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי, כמובן, של תועלתן או תרומתן של יוזמות מדיניות לטיפול בסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני לעת הזאת. השאלה לגיטימית כשלעצמה, אבל בה במידה גם מוזרה וסתומה כאשר היא נשאלת על-ידי מי שבקי בהוויה הישראלית ובהיסטוריה של המשאים ומתנים הישראלים-ערבים-פלשתינים זה שנים רבות. כשמדובר בנקיטת יוזמות, חייבת השאלה להתייחס גם לנוקטי היוזמה ומניעיהם, וכאן מסתבכת התמונה במהירות.
הגורמים המעורבים באמת במהלכים המדיניים בנושאי הסכסוך הם: הישראלים, הערבים-פלשתינים, האמריקנים והקהילה האירופית. בתוך הקהילה פעילים במיוחד שלושה גורמים: מוסדות השוק בבריסל, בריטניה וצרפת. הקהילה האירופית מגלה כבר זמן רב עמדה פרו-ערבית בכל השאלות המדיניות הנוגעות לסכסוך, והצמד בריטניה וצרפת, ככל הנראה, עדיין שואב את השראתו מימי הזוהר האימפריאליים ומתקופת הקולוניאליזם. אין ספק שבמצב זה, שלא השתנה לפחות מאז הסתלקות ערפאת מהזירה, אירופה אינה מתאימה להיות מתווך הוגן בסכסוך ואסור להתפתות לשתף עימה פעולה.
בקהילות המומחים והפוליטיקאים מצדדי אוסלו וספיחיו, קיים ויכוח מתמשך לגבי אופי היוזמה שראוי להפעיל, אם בכלל. הכל מודים שלעת הזו אין בצד הערבי נכונות לפשרות עם ישראל ואין לאבו מאזן לגיטימציה ציבורית, כוח פוליטי או חזון אישי שיניעוהו לפעול בניגוד לדעת הקהל שלו ולעמדות המדיניות של הליגה הערבית. המערב, בעמדותיו החד-צדדיות, טירפד כבר לפני כעשור כל סיכוי להתפשרות ערבית, שתאפשר שיקול ישראלי החורג מקווי המתאר של נאום נתניהו בבר-אילן, ב-2009. במצב זה, מתייתרת השאלה אם יש מקום ליוזמה ישראלית אמיתית, שכן יוזמה אמיתית היא ויתור חד-צדדי נוסף של ישראל לעקשנות הערבית ולעוינות המערבית. נותרת על-כנה, כביכול, השאלה אם יש מקום ליוזמה "מפוברקת", דהיינו: יוזמה שהכל יודעים שאין בה ממש.
עמדה בלתי מאוזנת
גם יוזמה כזו הינה חסרת תכלית ועל כן מיותרת. חלק מהתומכים בה גורסים שאפשר שתרגיע את טרור המפגעים, אבל הואיל וטרור זה הוא פרי יוזמה חמאסית בהסכמה של הרשות ובהשתתפותה, קשה לראות התכנות להתממשות התקווה ולהתמתנות הטרור.
יוזמה פלשתינית-ערבית אקטואלית אינה בנמצא ואין שום סיבה לחשוב שלכזו מכוון עודד ערן. היוזמה הסעודית על גילגוליה השונים היא למעשה "כתב-כניעה" לישראל ומו"מ שמתנהל סביב כתב-כניעה, מניח מראש מהי התוצאה הרצויה ומתדיין על פרטים שוליים; אין לישראל שום צורך או סיבה להכנס לבוץ מעין זה.
נראה שהערבים ממתינים לאירופים או לאובמה שיוציאו עבורם את הערמונים מן האש. מאחר שהאירופים מגלים כבר זמן רב עמדה בלתי-מאוזנת בסכסוך וככל שחולף הזמן הולך ומתברר שגם אובמה נמצא כבר, רובו ככולו, במגרש זה, כל יוזמה שתבוא מכיוונם בעת הזו תהיה רעה לישראל. לכן, אין שום סיבה רציונלית לצפות ליוזמה כזו, או לעודדה. ביוזמות מדיניות רעות ירתה לעצמה ישראל בשתי הרגליים לא פעם -
הסכם אוסלו הוא הקלסיקה במהותה - מדוע לדחוף לחזרה על אותן שגיאות?!
נותרת האפשרות האחרונה, שאליה, כנראה, מכוון המאמר מלכתחילה. ההנמקות שבאמצעותן מנסה ערן לנמק את המלצתו ליוזמה הישראלית, מופרכות כולן מיסודן:
א. אם אובמה יחליט להניע בכל מחיר, דווקא בשנת בחירות בארה"ב ובניגוד לעמדת ישראל ולהבנות העבר, יוזמת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, במטרה לשים על השולחן "חזון" ומורשת משלו לתוואי הפתרון לסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני - יהיו בה כל המרכיבים שלדעתו דרושים ליצירת בסיס שסביבו ניתן לגבש פתרון אופרטיבי. כל הצעה ישראלית שתהיה פחותה מכך או תגביל את חופש הפעולה שלו, לא תתקבל על דעתו. אם יפעל בכל מקרה בניגוד לעמדת ישראל, אין סיבה ליצור מראית-עין שישראל שותפה לכך. גם כך דוחים הערבים את היוזמות האמריקניות בזו אחר זו, מפני שהם כלל אינם חפצים בהסדר או שהם מצפים לקבל יותר ממה שישראל יכולה לתת. כלומר, מה שיהיה סביר בעיני ישראל, בוודאי לא יתקבל על-ידי הערבים. וכששני הצדדים יסרבו להצעה אמריקנית, היא תהיה בגדר "אות מתה". מדוע שירצה אובמה ללכת בדרך זו?! לפיכך, כל הסעיפים היפים שמפרט ערן במאמרו כרעיונות ליוזמה ישראלית, הינם חסרי ערך. איש לא יכנס בהגדרת יוזמה מדינית בעלת סיכוי, לרמת פירוט כזו.
ב. ספק רב אם ארה"ב תשמיט מידה את הבכורה בטיפול בסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני ותעביר את שרביט ההובלה לצרפת, למשל. יוזמה צרפתית לא תישא את המשקל הבינלאומי של יוזמה אמריקנית, ולאובמה, אם הוא רוצה באמת לנסות ולהשפיע, אין זמן רב מדי עד לסיום כהונתו. יתר-על-כן, כיום מותר כבר להניח שאובמה יודע ש"אין מנהיגים מאחור".
ג. מרחב המחלוקות בין הצדדים לסכסוך הוא כה גדול, ששום מהלך שלא יבוסס על רצון הדדי להגיע להסכם, לא יוכל ליצור מכנה משותף להנעת השת"פ הדרוש להצלחת הסכם, הסדר, מתווה או כל יוזמה פוליטית-משפטית אחרת.
ד. יוזמות חד-צדדיות בסיכסוך מתמשך, ברוב המכריע של המקרים, הן גורם ליצירת חולשות אצל מי שאצה לו הדרך, כשהצד ה"רגוע" ובעל אורך הרוח יכול לנצלן לטובתו בשעת הכושר. ביוזמות נימהרות, או שאינך אומר דבר ואז גם הנאיבים עד אבסורד מבינים זאת, או שאתה מניח על השולחן פיתויים, דהיינו: ויתורים חדשים, שלא היית מוכן להם קודם. במצב כזה זזה נקודת ההתחלה של המו"מ למוקד חדש, קרוב יותר לדרישות היריב - איזה היגיון יש בכך?
אני טוען, אפוא, שרעיון היוזמות המדיניות לעת הזאת הוא רעיון נפל. נותרת על-כנה השאלה הרגילה אצל תאבי הפעילות "להכעיס": "אז מה אתה מציע?"
ראשית, אני מציע לא לאבד את העשתונות. לא תמיד אקטיביזם הוא הפתרון הנכון. לפעמים דווקא המתנה שקטה ויצירת דימוי של מי שאינו חושש לומר "לא" כאשר זה הדבר הנכון לעשותו, הן הפתרון הנכון. שנית, אני מציע לא לנקוט שום יוזמה חדשה, לפחות עד אשר יתברר גורל הבחירות בארה"ב. נשיא אמריקני "נוח" לישראל (ז"א רפובליקני), עשוי להפתיע אותנו לטובה ואין צורך לקלקל זאת מתוך פניקה או מתוך נסיון להוליך שולל את הציבור בפתרונות סרק שיחוללו מתח חברתי נוסף ומיותר. שלישית, אם בכל זאת אנו רוצים להשפיע על המהלכים הבינלאומיים באמצעות תמרון מדיני, מוטב שיהיה זה תמרון שאם לא יועיל, לפחות לא יזיק. תמרון כזה עשוי להיות דרישה ישראלית לדון מחדש בעיצוב הגבולות בין מדינת-ישראל למדינה ערבית בארץ-ישראל על יסוד כללי הצהרת בלפור מ-1917; שהרי כל פתרונות החלוקה הטריטוריאלית בין התנועה הלאומית היהודית לתנועה הלאומית הערבית-פלשתינית בארץ-ישראל, מתחילים בפועל בנקודה היסטורית זו. רביעית, אל לישראל לוותר - לא תחת לחצים וגם לא בהשפעת פיתויים - על דרישתה הקטגורית לגבולות ביטחון ברי-הגנה עצמית. גבולות אלה נקבעים, בין היתר, על יסוד מרכיבי האיומים האסטרטגיים, כשאי-הכרה במדינת לאום יהודית ואי-השלמה עימה מצד הערבים, מותירים על-כנו את האיום הגדול מכולם - מחיקתה מן המפה.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
