לכאורה היה נתניהו יכול ליהנות בשלווה מהרוב שמקנה לממשלתו ההצטרפות של ליברמן, אך דבריו בפני סיעת הליכוד באותו היום הראו קוצר רוח וחוסר סבלנות והוא לא הסתיר מן הסיעה המופתעת למה הוא להוט. חסרה לו מפלגת העבודה: "אני מבקש להרחיב את ה
ממשלה... לנצל הזדמנויות שעומדות בפנינו... התפתחויות אזוריות שישראל מעורבת בהן... למצוא דרכים לקידום השלום... קורא להצטרף לממשלתנו..."
הפתיע גם הקאם-בק של "השלום", שדווקא מנהיג הליכוד מעניק לו החייאה מלאכותית. למה?אלכס פישמן חשף בעיתון זה, שנתניהו הוא שהזמין את נאום השלום אצל סיסי, וזאת כדי להכניס את הרצוג ומפלגתו לממשלה. ערב הנאום העביר
טוני בלייר לסיסי את הסכמת נתניהו לשאת ולתת על בסיס "היוזמה הערבית-הסעודית" (שהוא וליברמן נתנו לה פומבי בכנסת לרגל השבעתו של ליברמן כשר הביטחון). עוד מסר בלייר התחייבות של נתניהו להכריז מחדש על מחויבותו ל'חזון' שתי המדינות, אך הפעם בלווית "מהלכים שיעניקו אמינות להתחייבות זו" (הכוונה היא מסתמא להקפאת בנייה ועל כך, לפי שלום ירושלמי, כבר התחייב נתניהו בפני הרצוג בשידוך שהתבטל). לפי פישמן נתניהו חזר והתקשר עם סיסי, להודיע לו שהמתווה שהסכים לו הוא גם על דעת ליברמן.
נימת דחיפות הייתה גם בדברי הרצוג בכנסת על ההסכם שלא מומש: "סוכל ממהלך פוליטי דרמטי שמבוסס על מהלך פוליטי אזורי דרמטי ונדיר... אישית, הייתי מעורב אקטיבית" (מעניין, שאיש לא הרים גבה על הגילוי הזה: ראש ממשלה מנהל מו"מ בינלאומי סודי ביחד עם ראש האופוזיציה - מאחורי גבם של חבריו!).
בתשובתו בכנסת לא הכחיש נתניהו את דברי הרצוג, להפך: "... אני מחויב לקידום השלום... אמר פה יו"ר
המחנה הציוני כי יש הזדמנויות חדשות באזור לקידום השלום... אני מסכים".
ניחוח הדולרים
נותר להיזכר, מה נותנת אותה היוזמה הערבית-סעודית, ששום ממשלה בישראל לא קיבלה אותה כבסיס למו"מ, והתשובה היא - הכל! מדינה פלשתינית עם ירושלים כבירתה, "החזרת" משפחות פליטי תש"ח בהתאם להחלטת האו"ם, נסיגה מלאה לגבולות 67'. להשלמת התמונה יצוין, שלקראת סוף מסעי התיווך של קרי נתניהו הסכים לראשונה לקבל את גבולות 67' כבסיס למו"מ. אבו-מאזן דחה.
וכך מתרחש מתחת לאפם של בנט ואנשיו תיאטרון אבסורד: עוד הם חוגגים את ייעול עבודת הקבינט, וחשרת עננים שחורה מאיימת על הבית. לו עלה השידוך עם הרצוג יפה, היו ההסכמות בעניין הפלשתיני מאלצות את '
הבית היהודי' לעזוב את הממשלה, כך שיערה דוברת המפלגה. לכמה זמן שינתה פשרת ליצמן את המצב הזה? הפצרות נתניהו בהרצוג יש בהן ממש: כאשר ויתוריו המפליגים יתגלו ובמחנה השלום יראו אותם מניבים תהליך שלום "אזורי" - סעודיה עם הרומנטיקה של המדבר, המפרציות עם ניחוח הדולרים, ומצרים וירדן והפלשתינים, ועמהם כל 'הקסם הערבי' - גם הקיצונית שבח"כיות השמאל המתון לא תעמוד בפני ההאשמה כי בגללה הוחמץ השלום - ותצטרף לממשלה. הבונוס תהיה פרישתו הכפויה של הבית היהודי, מאוחרת ובלתי אפקטיבית כמו פרישת המפד"ל ערב ההינתקות.
כשהבית היהודי ימצא את עצמו מול רוב מוחץ בכנסת וללא כל השפעה - בין אם יישב בפנים ובין אם ייצא בחוץ - ייזכרו שם בגעגועים במשבר-הקבינט כהחמצת הסיכוי האחרון להפיל את ממשלת נתניהו עוד בטרם הבשיל התהליך שהיה עתיד להכניס את העבודה לממשלה. בחירות כלליות היו מעלות התארגנויות חדשות וכוחות חדשים. הספק-סיכון הגלום בכל בחירות לא היה שקול כנגד הסכנה המוחשית של הפקרת מרבית הישגי ששת הימים ליוזמה הערבית, ומתי? ביובל ה-50 לניצחון ההוא, הבלתי נשכח.
