כמה סבל נפשי יכולה הנהגה לגרום לאזרחיה וכמה עוגמת נפש עלינו להיות נכונים לסבול? אינני בטוח שיש מענה ברור לשאלה ועל-פי המתרחש במקומותינו עוד יד מנהיגינו נטויה להאכילנו מרורים כהנה וכהנה.
לפני שש שנים מנעו לוחמינו מימוש מעשה התגרות מכוון של הטורקים העוינים שעמדו מאחוריו לוגיסטית אסטרטגית ומדינית. ההשתלטות על המרמרה הייתה כרוכה בלחימה בתנאים לא פשוטים לאחר שמפקד חלמאי תורן צייד את הלוחמים של השייטת ברובי צבע, משל היו בדרכם למשחק פיינטבול. המחבלים על הספינה התכוננו למשחק אחר, פצעו חלק מלוחמינו וסיכנו אחרים.
בקרב שהסתיים בהשתלטות על הספינה נהרגו כמה מחבלים.
בעקבות התקרית, שלף
ארדואן את טלפיו ופתח במתקפה ארסית וכוחנית נגד ישראל. מעל כל במה הפגין עוינות, איים, התריס ופעל להזיק לישראל בכל דרך אפשרית. פגיעה ביחסים הבינלאומיים, החזרת שגריר, תמיכה גוברת באויבי ישראל, עיצומים כלכליים - מלחמה קרה לכל דבר ועניין.
הבטחות ריקות מתוכן
מנהיגי ישראל, ככל שניתן לכנותם כך, הפגינו לאורך זמן עמדה מפויסת, מתפשרת, כמעט מתחנפת במטרה לשכך את הזעם הטורקי הגואה, לבלי הועיל. בשנתיים האחרונות קרמו מאמצי תיווך בינלאומיים עור וגידים עד להסכם "פיוס" שפרטיו התגלו לאחרונה.
כפי שהורגלנו, בהסכם הנ"ל אנו נותנים המון וכמעט שאיננו מקבלים דבר. הסגר המפורסם על עזה הרצחנית יוסר בפועל, ישראל המתגוננת תשלם פיצויים כספיים למחבלים שקמו על לוחמינו לרוצחם נפש, והחמור מכול - ההסכם שכל כולו מיטיב עם רוצחי החמאס והרודן הטורקי מפקיר בפועל לוחמי צה"ל נעדרים וישראלי אחד שבוי. משפחות שאול וגולדין השם יקום דם ילדיהם אורון והדר, ולהבדיל משפחת החטוף הנעדר מונגיסטו - ייוותרו לאחר מימוש ההסכם עם הבטחות ריקות מתוכן וללא גופות יקיריהם מחד ובנם האובד מאידך.
נניח לרגע את ההשפלה הלאומית, נפרד לצורך הדיון מגאווה, הלך רוח ציבורי ואמונה בכוחנו ובדרכנו. נניח לרגע לצורך הדיון שעל אלה ניתן (בדוחק) למחול ולוותר בתמורה לאינטרסים חשובים ביטחוניים כלכליים ואחרים (עבדכם איננו סבור כך....). מה עם הערכים הבסיסיים עליהם גדלנו ועליהם גידלנו את ילדינו? מה עם המורשת לפיה לא מותירים חייל מאחור? להיכן נעלמה כלא הייתה הערבות ההדדית? מה עם הבטחת המנהיגים למשפחות הדואבות והמיוסרות? יוק!
כינוי מעליב
כזו היא מנת ייסורינו ובשל חולשה, רפיסות ואובדן ערכים מוצאים אנו את עצמנו שוב ושוב במצבים קשים. מרגילים אותנו זה מכבר לבלוע צפרדעים, לראות בעיניים כלות כיצד כוחותינו מתגוננים ומתבצרים, לצפות בצה"ל הבורח והנסוג מפני פורעים ערבים, לשמוע על הפצצת "מרחבי שיגור" (חולות ריקים בעברית...) בתגובה לירי טילים על ערינו.
כפו על העם הזה את עסקת שליט המופקרת והמסוכנת ושחררו אלף רוצחים מסוכנים שחלקם חזרו והפילו בנו חללים (כצפוי). שחררו רוצחים נוספים ב"פעימות" ודומה שלמרות כל ההבטחות, למרות כל הוועדות ולמרות הלקחים הקשים שאינם נלמדים נתייצב בקרוב בפני סכנה ברורה של עסקה נוספת, מפוקפקת ומסוכנת ככל שתהיה.
בעוד אנו זוחלים על גחוננו, מוותרים עד בלי די, פושטים יד בתחינה למחילה וליחס, רוצחי החמאס עומדים מנגד ומגחכים על חולשתנו המופגנת. "קורי עכביש", זוכרים? עד כמה שכואב לומר זאת, מנהיגינו הרוויחו במעשיהם ומחדליהם את הכינוי המעליב. הבעיה היא, כרגיל, שאת חשבון הדמים המוגש בהמשך "באדיבות" הרוצחים משלמים אנחנו, אזרחיה הישרים ותמימי הדרך של מדינת היהודים.
