1. התופעה הזו אינה זכורה בכל תולדות המדינה. לראשונה מאז ייסוד צה"ל ב-1948, קמים אלפי יהודים טובים, מתריסים בראש חוצות כנגד צה"ל ומביעים אי-אמון מוחלט במערכת התביעה הצבאית בפרט, ובמוסדות המשפט הצבאיים בכלל.
עד לכתיבת שורות אלה, בבוקר יום ד', שעה 10:00, תרמו 4,153 ישראלים מכספם סכום עתק של 583,215 שקל, לטובת העמותה שהתארגנה ספונטנית, בראשות העיתונאי והח"כ לשעבר
שרון גל, לשם מימון הוצאות ההגנה של החייל אלאור אזריה. העמותה הציבה לה יעד של 400,000 אלף שקל, אבל הציבור לא מפסיק לתרום. בעת ירידת שורות אלה לדפוס, הגיע שיעור התרומות לכדי 146% מן היעד, ועוד היד ללא ספק נטויה.
הרמטכ"ל ושאר מפקדי צה"ל חייבים לקרוא נכונה את הכתובת הזו שנרשמה על קיר אתר ה'הדסטארט', שדרכו נאספות התרומות, להגנתו המשפטית של אזריה, ושאר חיילי צה"ל, שמסתכנים מול אויב אכזר, ומוצאים עצמם על ספסל הנאשמים, כאחרוני העבריינים. התגייסות המונים זו, שמזילים מכיסם הפרטי, לטובת עשיית צדק עם לוחם שאינו מוכר להם אישית, מבטאת מחאה אדירה הרוחשת מעל ומתחת פני השטח כנגד התנהלות צה"ל בפרשת אזריה. ביקש הצבא להעמיד אל עמוד הקלון את החייל שהופקר לטובת השמאל, ומצא עצמו מחובר על-ידי הציבור לעמוד הקלון. עוד לא היה כדבר הזה.
לאמור: בפרשת אזריה איבד הציבור אמון בכנותם ובנקיון כפיהם של שר הביטחון לשעבר יעלון, הרמטכ"ל איזנקוט ודובר צה"ל אלמוז, שחרצו מראש, את דינו של אלאור, בהליך נבזי של בית דין שדה. קודם הם ירו את החץ ועכשיו מציירים את המטרה סביבו. ביזיון.
2. איך באמת אפשר לתת אמון בתביעה, כשאחד החיילים הודה השבוע בבית הדין, כי "החוקר במצ"ח צעק עלי כשנתתי עדות והיה עצבני. אני לא יודע אם בגלל תשובות שנתתי, שעוזרות לאלאור"? ואיך אפשר לתת אמון במערכת התביעה, שהזעיקה לדוכן העדים את מח"ט הגיזרה, בן עזרא, אף שהוא כלל לא נכח באירוע? מה שוויה של עדות שמיעה כזו? לפחות למען מראית עין של עשיית צדק, היה על בית הדין לגלגל מכל המדרגות את מספרי ה'באבע מאייסעס'.
על-פי כללי הצדק הטבעי, ייתכן שמשפט הראווה הזה, אמור היה להסתיים עם שמיעת עדותו של המ"פ רס"ן תום נעמן, שבעדותו התגלו סתירות מהותיות ומשמעותיות ביותר, בהשוואה לדברים שמסר בעדותו במצ"ח ביום האירוע. למרות הסתירות הללו, מצא התחקירן
משה איפרגן, באתר 'מידה', לאחר ניתוח מעמיק ומנומק, ש"אפילו מקריאת פרוטוקול העדות של רס"ן נעמן, עולה התחושה שאזריה חף מפשע, אלא אם כן הוא יועלה קורבן שווא, להצדקת התבהלה שאחזה בצמרת הביטחונית בעקבות סרטון 'בצלם'".
המאמץ הבלתי נלאה של התביעה להרשיע את אזריה, מעורר גם הוא את החשד שהתביעה לא מחפשת צדק, אלא מתאמצת ליישם את 'רוח המפקד', שבמקרה זה היא רוח העוועים שחולל יעלון בצה"ל. עצם העובדה שהתביעה לא הסתפקה בהטלת המשימה הפשוטה לכאורה על אנשי הפרקליטות הצבאית, אלא שכרה עורכי דין יקרים על חשבון תקציב צה"ל, מבטאת גם היא חשש כבד לעיוות דין. בקיצור, יותר ויותר נוצר הרושם כי צדק לא יהיה כאן. לא בבית ספרנו.
3. גם הסיקור התקשורתי והעדויות עצמן במשפטו של אזריה, מדאיגים בהחלט. איך אפשר לנהל משפט צדק, לאחר ששר הביטחון לשעבר ובכירי צה"ל, הדליפו חומרים מתחקיר מבצעי חסוי, כנראה על-מנת לשבש הליכי משפט, לזהם הליך השיפוטי, ולהשפיע על עדי התביעה? מי ייתן את הדין על עבירה פלילית זו?
איך אפשר להתייחס ברצינות למשפט שלקראתו חיילים תודרכו כיצד 'להעיד נכון' נגד גירסת החייל? והיו ששודלו ע"י קצינים להעיד ש"אזריה טען עוד לפני הירי שיש להרוג מחבלים"? איך אפשר לשאת את חרפת התביעה הצבאית, שניסתה להציג חייל מצטיין ומסור לתפקידו (כפי שהעידו מפקדיו הישירים וחבריו), כמי שהוא 'איש ימין קיצוני' ו'תומך לה פמיליה' ו'חברו לפייסבוק של
ברוך מרזל'?
4. לא רק ישראלים מן השורה מודאגים מן התהליך התמוה. אפילו משפטנית בכירה מאוד, פרופ'
רות גביזון, מועמדת לכהונת שופטת בעליון (שנפסלה על-ידי הנשיא ברק: "יש לה אג'נדה"), פירסמה ב'קיר' שלה בפייסבוק פוסט מודאג: "האם אלאור אזריה מקבל משפט הוגן?"
לא נוכל להביא את כל דבריה בשל אורכם, ונסתפק בציטוטים אחדים ממקלדתה של משפטנית בכירה, שאינה חשודה כמי שבאה משורות הימין.
כותבת גביזון: "עד כה נשמעו עדויות התביעה. העיתונות מוציאה מהן קטעים שנוחים לעמדה שהיא רוצה לקדם... וכל זה עוד לפני שהתחלנו את פרשת ההגנה! משפט הוגן פירושו שהשופטים אינם חורצים דין במהלך המשפט (בוודאי לא לפניו), והם נשארים במחשבה פתוחה ובנפש חפצה, עד סיום פרשת הראיות, של שני הצדדים. משפט הוגן פירושו שהמשפט מתנהל בבית המשפט ולא על גבי העיתונים".
בהמשך מותחת גביזון ביקורת כנגד יעלון, הרמטכ"ל ודו"צ, שחרצו דין מראש על-פי תחקיר מבצעי: "במקרה שלנו קשה להשתחרר מן הרושם, שהיה חיפזון לא רגיל בסיכום התחקיר הראשוני, שהיה הבסיס להתבטאויות הראשונות. אף אם בדיעבד יתברר, כי התמונה שצויירה אז, הייתה אכן התמונה הנכונה והשלימה - מערכת מנוסה אינה אמורה לחרוץ דין, לפני שנערך בירור מסודר. ובוודאי לא ידענו, מייד לאחר שחרור הסרט, אם החייל הוא כהניסט מושבע, שניצל הזדמנות לחסל חשבונות על בסיס משנה רעיונית מוצקה, או חייל זוטר למדי, שהיה נחשב חייל טוב, ופעל בצורה שהוא חשב - בטעות כפי שהסתבר - שהייתה הצורה הנכונה לפעול, כדי לבצע נכון את משימתו. נדמה לי - שוב בלי לעקוב מקרוב - שהתשובה על השאלה הקריטית הזאת עדיין אינה לגמרי ברורה.
"...אומנם אני בטוחה שהשופטים מלמדים את עצמם ניתוק מן התקשורת והתרכזות בראיות. אבל רק פתי ותמים לא יאמין ששופטים בתוך עמם הם יושבים. וכבר היו דברים מעולם. גם המשפט אינו פטור מפופוליזם. וחבל שאיסור הסוב יודיצה כבר מזמן לא נאכף במקומותינו... אזריה הוא עדיין חייל שהיה שם במסגרת שירותו... הוא לא האויב שלנו. הוא החייל שלנו. זה אומר שכולנו מקבלים קרדיט על הישגיו ומקבלים אחריות על כשליו אם היו. וזה לא שכולנו נצא צדיקים, אם נמהר להרשיע אותו".