ממשלת ההינתקות יכולה לזקוף את הרצח הנתעב בשפרעם לחשבונה הארוך. חשבון של אבסורד, של טמטום מערכות, של בזבוז משאבים ללא תכלית, של התעלמות מכל הגיון.
הנה האבסורד: בעוד עשרת אלפים שוטרים המקבלים תשלום עבור שעות נוספות מתוך באר ללא תחתית, ועוד 20 אלף חיילים, אנשי קבע, עומדים מול המפגינים הכתומים כחומה בצורה, מסתובב לו עריק מטורף עם נשק רשמי של צה"ל במשך 45 יום כפצצה מתקתקת.
עריק זה רע. עריק עם נשק זה רע מאוד. לפחות כמו שוטר פלשתיני עם נשק. עריק שהוריו מתריעים בצבא כי הוא לא שפוי, שעבר איזה שטיפת מוח, שאסור לגייס אותו עם נשק, הוא מסוכן לפחות כמו איש חמאס המתניע את הקסאם שלו. יתכן שיפגע, יתכן שלא יפגע, רולטה.
הבעיה תמיד מתמקדת באבחנה. האבחנה מיהו האויב. כאשר המערכת השלטונית בישראל, ובמיוחד האגף השמאלי שלה, מתרכזים בדיכוי האויב הפרטי שלהם, שהוא כידוע אנשי המחנה הלאומי, הם שוכחים מיהו האויב האמיתי. האויב האמיתי הם כל אותם אנשים אשר מצהירים בריש גלי כי הרג של בני אדם אחרים, רק מכיוון שהם אחרים, הוא מוצדק.
יש בארץ הזו שתי קטגוריות של בני אדם המצדיקים הרג ללא אבחנה של ה"אחר". האחת היא הג'יהאד המוסלמי לצורותיו השונות, לארגוניו השונים. הפתח, הג'יהאד החמאס, השבאביבה וכולי וכולי, עד אין-סוף. לקטגוריה הזו יש תמיד הצדקה מוסרית, אתנית, דתית, הלכתית, ולאומית להרוג ביהודים. כאשר מי מהם מצליח לעשות זאת בגדול, (מסעדת מקסים, הקפיטריה בהר הצופים, המסבאה של מייק, הרשימה כה ארוכה) ישנן שתי תגובות במגזר הזה של בני אדם. באופן בלתי רשמי עליצות פורצת גבולות והערצה בלתי מסויגת לרוצח. באופן רשמי יש צער על הנזק התדמיתי שנגרם לעניין הג'יהאדי, והסברים מדוע הרצח ההמוני היה למעשה מוצדק עקב אלף בית גימל. לעולם לא גינוי של הרצח כרצח, או צער על כך שיהודים נרצחו.
בקטגוריה השנייה מצויים בודדים, מוקצים מחמס המיאוס, מעוררי בחילה וקבס, אשר מוצאים את הדרך לחמוק בין שיני המסרק של השפיות ולהוציא אל הפועל מעשה רצח נבזי ונתעב נגד אוכלוסיה אזרחית. בין היהודים מצויים כאלה, כפי שיש מטורפים בכל אוכלוסיה (יש בארה"ב בכל עת כ-600 רוצחים סדרתיים שאיש לא יודע מיהם, ומתי ירצחו בפעם הבאה). אלה אנשים חולים, סוציופאתים, שאסור להם לבוא החברה אנושית, לבטח לא עם נשק, שכן הם לא מקבלים עליהם מראש את המגבלות של חיים בתוך חברה אנושית.
ההבדל בין שתי האוכלוסיות בארץ הזו, בין שתי הקטגוריות, הוא שבחברה הערבית-מוסלמית סוציופאתים כאלה הם גיבורים עממיים. הם הדוגמה שכל צעיר וצעירה שואפים להידמות אליהם. שכל ילד וילדה לומדים בגן אודותם, פועלם, כאילו היו לפחות דארווין ומיכלאנג'לו. הם מצטלמים לפני המאורע, משאירים עדות לאצילות נפשם הרצחנית, וקידוש אללה שלהם נחגג ברוב עם. הרוב המכריע באוכלוסיה תומך בהם, במעשיהם, יודע ממי הם מקבלים מימון לפעולותיהם, מיהם מפקדיהם, ואולי גם מי יעשה את מעשה הרצח הבא. הוריהם, אחיהם אחיותיהם, ילדיהם, גאים בהם עד בלי די, ואף זוכים לפיצוי כלכלי נאה. לאחר מותם בשליחות העם הערבי הם הופכים לאלילים מקומיים, תמונותיהם מפארות את המסגדים ובתי האולפנא לטרור, ומשפחותיהם זוכות לכבוד ויקר. להם אין קושי להגדיר את הבעיה שלהם, והיא מדינת ישראל וכל היהודים הדרים בה, או עלולים לעבור ולדור בה.
לעומתם באוכלוסיה היהודית איש לא יודע בוודאות מיהם הסוציופאתים. הם אינם מצהירים על כוונותיהם אלא אולי במחשכים, אין להם מפקד או ארגון, יש להם אולי פרופיל פסיכיאטרי כלשהו, אלא שהצליחו בצורה זו או אחרת להערים או לשטות במערכת כך שתיתן בידם נשק. כל סוציופאת שכזה נתפס באוכלוסיה היהודית ככישלון בל יכופר, ככתם על כל הקהל הקדוש, כבבואה של מה שיכול לקרות כאשר מוראה של מלכות לא מוטל על האנשים הנכונים.
וכאן נכנס תיאטרון האבסורד. כאשר כל המשטרה הצבאית, והחטיבות הכחולות והלבנות והירוקות עסוקות בדיכוי אלה אשר קיבלו עליהם מראש סמכותה של מלכות, ויש להם מנהיגים הכי ממלכתיים, הכי ישרים, הכי לא מושחתים, הכי ממושמעים שבעולם, אנשים שיש להם אלוהים בכל מובן המילה, אין כוח אדם כדי לעצור סוציופאת ידוע עם נשק, ראשי ארגון פשע המטיל חיתיתו על כפרים שלמים, חמדנים המעבירים רוצחי-המונים במחסומים תמורת תשלום, ומבריחי רוצחים-בפוטנציה הפורצים מחסומי מאוישים בדלילות.
את הרצח הזה בשפרעם יכולה ממשלת ההינתקות לזקוף לחובתה. רצח שכולו רשלנות פושעת. ואם יתבעו משפחות הנרצחים משפרעם את מדינת ישראל על חצי התקציב, הם צודקים. למעשה, אפשר להפנות את כל המימון שמדינת ישראל מעבירה לראשות הטרור והרצח הדו-ראשית בעזה ובראמאללה (העיר הערבית המצויה צפונית לירושלים ומערבית לפסגות) אל המשפחות השכולות בשפרעם. לפחות כך יווצר איזון הולם.
כאשר לא מאבחנים את הבעיה, לא מזהים את האויב, ומשקיעים מאמצים בכיוונים ההפוכים להגיון, קורים דברים רעים. החולה מת מן המחלה שלא אובחנה. הרוצח עובר את המחסומים והבידוקים ומצליח להרוג את התמימים.
הטענה שריכוז 30 אלף שוטרים וחיילים כדי לעצור את מתנגדי ההינתקות נועד לשרת דמוקרטיה כבר הפכה תפלה למדי. לא מדובר בשירות לדמוקרטיה אלא בניסיון לשבור את רוחו של ציבור ממלכתי היודע כי את המטרות הלאומיות ניתן להשיג רק דרך המכשירים של הממלכה הדמוקרטית. חסימה על ציר כיסופים יכולה להתבצע בעזרת מחלקת טנקים ופלוגת חי"ר. אין צורך בשני גייסות. אין צורך בגדר תלתלית של שישה סלילים לאורכו של הנגב המערבי היהודי. גדר המערכת מסביב לרצועת עזה, והצבא השומר עליה, אמורה לעמוד בהסתערות של מאות אלפי ערבים, לא כל שכן שאיננה עבירה להמוני בית ישראל המוחים על גירוש יהודים מגוש קטיף. כל אותם שוטרים וחיילים צריכים לעשות את מלאכתם האמיתית, כל אחד בתחומו המקצועי, נגד האויב האמיתי המאיים עלינו מכל עבר, וזה איננו המחנה הכתום.
קוראי טור זה יודעים כי גם אני מגדיר את האוכלוסיה האזרחית הערבית כאויב, את נציגיה בכנסת ישראל כמשרתי ראשות הטרור והרצח, ואת נוכחותה בארץ ישראל כתופעה אנומלית אשר יש לתקנה. זו הגדרה אסטרטגית ולא פרטנית. לפרטים של האוכלוסיה הערבית יש למצא פתרון מחוץ לגבולות ארץ ישראל, כפי שיהודי ברית המועצות לשעבר מצאו רובם ככולם את ביתם בארץ אבותיהם, היא ארץ ישראל. המדינה צריכה לאבחן את הבעיה, לשקול פתרונות ולבצע. אצלנו אין מקום, אפס סבילות, לטקטיקות הנהוגות בידי אויבינו - דהיינו רצח ללא אבחנה המבוצע בידי סוציופאתים. הם עושים זאת מכיוון שהם ערבים, אנו לא עושים זאת מכיוון שאנו יהודים. סוף פסוק.
