עוד על חידוש הסיוע הצבאי של ארה"ב לישראל

במאמר העוסק בנושא זה ¹, מציג יורם אטינגר מערכת שיקולים שמסקנתה היא שאין למהר ולחתום על הסכם הסיוע החדש עם ארה"ב, לאור החולשות המובנות בהסכם זה בהשוואה להסכם הרב-שנתי הקודם. על אותו נושא, בהיבט עקרוני ומזווית ישראלית מודגשת, כתבתי מאמר קודם "הסיוע הצבאי האמריקני לישראל" ², חלק מהדברים משתלבים במאמר של אטינגר, אבל מספר פרטים שהתבררו בינתיים, ומספר התפתחויות במערכת הבחירות האמריקנית בשבועות האחרונים, מצדיקים עיכונים של הנאמר בשני המאמרים הנ"ל.

ההסכם שיחתם עם אובמה, טוב עקרונית כמו הסכמים שנחתמו עם נשיאים קודמים ובכללם "בוש" הידידותי וקלינטון "האוהד". הם טובים כל עוד הנשיא המכהן בבית הלבן ברגע נתון מעוניין לראות עצמו מחויב להסכם. כפי שמעיד גם אטינגר במאמרו - כבר היו דברים מעולם ³.

עצם חתימת הסכם הסיוע, אינה מחייבת את ישראל להשתמש בסיוע כולו או רובו. השאלה אם תוכל ישראל להתגבר על הפיתוי ולנהל מדיניות בוגרת בשאלה זו, היא סוגיה מסוג אחר. בתקציב שנתי של כ-450 מיליארד שקלים (2017), או כ-465 מיליארד שקלים (2018), שהם כ-117 מיליארד דולר לשנה ו-121 מיליארד דולר לשנה בהתאמה, מדובר ב-3.4% מהתקציב בשנת 2017, וכ-3.3% מהתקציב הישראלי ב-2018. אין צורך להיבהל יתר-על-המידה ממספרים אלה.

למען האמת, יכולה ישראל לחיות מבחינה פיננסית, גם ללא הסיוע האמריקני. אולם, כל עוד ארה"ב נוהגת בידידות (אמיתית) ובהגינות (סבירה), שום דבר אינו בוער ודוחף אותנו בכוח לוותר על הסיוע לאלתר.

כוח קניה אפקטיבי

בקצב גידול שנתי של התקציב הישראלי בשיעור של כ-15 מיליארד שקלים לשנה (כ-3.9 מילארד דולר), שקול הסיוע האמריקני לוויתור חד-שנתי על הגידול בתקציב המדינה, או לוויתור קטן יותר בפריסה רב-שנתית. נכון שלאורך זמן של 10 שנים מדובר בסכום נכבד של כ-40 מיליארד דולר, אבל שוויו הראלי של סכום זה - כוח הקניה האפקטיבי שלו - נשחק, והתנאים והמגבלות בהם הוא ניתן מעצם היותו סיוע, עשויים להקטין את ערכו הממשי עוד יותר.
שליטתו הכמעט מוחלטת של הנשיא האמריקני במדיניות החוץ של ארה"ב, עשויה להפוך קפריזה נשיאותית דוגמת אלו שראינו אצל אובמה, למכשולים משמעותיים, בשל עצם ההסתמכות על מקור פיננסי שאיננו מובטח דה-פקטו, ואיננו מובן מאליו גם כאשר קיים הסכם חתום.

גם הטיעונים המועלים בישראל לגבי התעשיה המקומית, אינם מספיק רציניים ועושים לעיתים קרובות רושם של טיעוני-נוחות, או של ניגוחים פוליטיים להכעיס. ברור שדרישת הממשל להתחייב שכספי סיוע לא ישמשו לביצוע עבודות ביטחוניות בתעשיות הישראליות, נובעת מרצון להחליש את התעשיה הביטחונית הישראלית. החלשה כזו מחזקת את יכולות הלחץ של הממשל ואת פשטות המימוש, בין היתר משום שהן סמויות יותר מן העין ונתונות פחות לביקורת תקשורתית וציבורית, שבינתיים אוהדות את ישראל. עמדה זו של הממשל, גם מגדילה את התלות המבצעית של ישראל בארה"ב, כפי שראינו בעצירת אספקת הטילים המוטסים למסוקי צה"ל ("הל-פייר") ב"צוק איתן", ומבטיחה פחות תחרות מצד ישראל מול התעשיות המקבילות בארה"ב. זהו החלק הרע, ומשקלו לחלוטין איננו מבוטל. החלק הטוב הוא שהסיוע גורם למעורבות ישראלית בפרויקטים אמריקניים, חושף את התעשיות שלנו להשקעות פיתוח ולשימוש בטכנולוגיות חדשות, וחוסך זמן ומשאבים בפיתוח חלופות או מקבילות. עדיין המאזן איננו מובן מאליו, ויש לשקללו בקפידה ובזהירות, הן באשר לגובה הסיוע והן באשר לכללי השימוש בו.

מצוקות תקציביות

כדאי גם לשים לב לעובדה שלאור מצב התעסוקה הקשה בארה"ב, ולאור הצפי שמצב זה לא ישתנה תוך זמן קצר, כל מאבק על קבלת כספים אמריקנים כסיוע (מענק), הוא ע"ח משלם המיסים שם. מענקים בסכומים משמעותיים עשויים להתקבל בנסיבות הנ"ל בחוסר אהדה ציבורית מובהק. בארה"ב המתקטבת במהירות ועוברת טרנספורמציה סוציאליסטית מלאכותית ושגויה - סיסמאות נעשות חשובות יותר מהמציאות ומן האמת, וצריך להיות ער גם לכך.

לנוכח מיעוט הזמן שנותר עד לבחירות בארה"ב, צריך לחתור להוסיף להסכם סעיף שיאפשר בחינה מחדש שלו בעוד שנה או שנתיים, במטרה להגיע להסדרים של שת"פים במקום להסדר של סיוע חד-צדדי. ישראל מתפתחת. ארה"ב נמצאת במצוקות תקציביות ובחוב לאומי אדיר, יותר ויותר מערכות וטכנולוגיות ישראליות שפותחו לצרכים מקומיים (גם אם במימון אמריקני חלקי או מלא), נמצאות מתאימות לשימוש ע"י זרועות הצבא האמריקני. הנסיון הישראלי המוטמע בהן, חשוב לעיתים מזומנות יותר מן העלות הפיננסית עצמה, וחסכון בזמן פיתוח ואוואליואציה - שקול להרבה מאוד כסף, ולפעמי גם לדמים ממש. חייבים להשקיע חשיבה מעמיקה יותר במשמעויות הכוללות וארוכות-הטווח של ההסתייעות בארה"ב, ולבצע התאמה של המערך המשותף כך שישרת באופן מיטבי גם את המטרות של שני הצדדים - הכסף איננו עונה על הכל.

אינני מציע להבהל מן האפשרות שהסיוע לא יגדל ל-4 מיליארד דולר לשנה. גם אם ישאר 3.1 מילארד לעוד עשור, כפי שהיה ברובו של העשור האחרון, זהו עדיין סכום נכבד. ההיסטוריה לימדה אותנו, שלעיתים קרובות יש בהחלט חדש תחת השמש...; אולי דווקא הארכת ההסכם שמסתיים ב-2016, כמות שהוא, לעוד 5 או אפילו 10 שנים, הינה מדיניות טובה יותר מאשר כניסה למיטת-סדום של אובמה כיום. אני דווקא נוטה לחשוב כך.