ללנין מיוחסת האמרה "טוב מאוד שרע מאוד". כלומר, צריך לקרות הגרוע ביותר כדי
שהאנשים ייקחו את עצמם בידיים. כך הרגשתי לאחר קריאת 'בג"ץ נתיב האבות', שתוצאתו
ההרסנית אולי תאלץ את המערכת לחולל את המפנה הגואל במעמדנו המדיני והמשפטי
באזור.
מדובר בצו בג"ץ להרוס 17 בתים ביישוב 'נתיב האבות' בגוש-עציון שפרושו - חורבן היישוב כולו. אחרי מחיית מגרון מעל פני האדמה, עם עמונה בתור לחורבן בסוף שנה אזרחית זו, ואח"כ שכונה בעופרה ובהמשך כמעט עופרה כולה, קשה שלא לראות כאן שיטה. מצאו דרך לנצל את מערכת המשפט, את המנטאליות של רוב שופטי הבג"ץ ואת המעמד המדיני-
משפטי שהנהגנו באזור מאז שחרורו, כדי לעקור את היהודים שחזרו אליו ב-50 השנים
האחרונות.
נתחיל במעמד החוקי ונצטט מאבי השיטה, מי שכיהן באותם הימים כיועץ המשפטי
ל
ממשלה ולימים כנשיא ביה"מ העליון,
מאיר שמגר. במאמרו ב"שנתון הישראלי לזכויות
האדם" לשנת 1971, תחת הכותרת "שמירת המשפט הבינלאומי בשטחים המוחזקים" הוא
שלל את התוקף המשפטי של כללי הכיבוש הבינלאומיים לגבי החזקתנו ביהודה ושומרון
ועם זאת קיבל אותם לפנים משורת הדין. שמגר השווה את מעמד ישראל ביו"ש לשובה
של צרפת לאלזס-לוריין לאחר שחרור החבל מהכיבוש הנאצי - לא כיבוש אדמה זרה מידי
ריבון חוקי, כי אם שחרור המולדת מידי כובש בלתי-חוקי. כך, אומר שמגר, גם ישראל אינה מחויבת לנהוג ביו"ש לפי אמנות האג וז'נבה, אמנות הכיבוש, אולם היא בכל זאת מקבלת על עצמה, בהתנדבות, את ההוראות ההומניטריות של האמנות האלה.
בהתאם לכך המציאו מונח חדש: לא "שטחים כבושים" וגם לא "משוחררים", כי אם "מוחזקים". עקרונית, משנתו של שמגר דומה למסקנות דוח וועדת השופט
אדמונד לוי, שקבעה שישראל כנציגת העם היהודי היא הריבון החוקי ששחרר את השטח מן הכיבוש ירדני. עם זאת, ממשלות ישראל בחרו להתחמק מן המסקנה המתבקשת. לימים, השכיח השופט
אהרן ברק את האבחנה של שמגר, ובהשפעתו נוהג בג"ץ ביהודה ושומרון כבשטח כבוש לכל דבר
ועניין. כך כרכה ישראל במו ידיה חבל משפטי מסביב לצווארה, ופסק דין 'נתיב האבות' מהדק אותו עד כדי חניקה.
על המלכודת המשפטית שטמנו לעצמנו נוסף הלחץ החיצוני - אמריקני, אירופי, רוסי -
בסיוע 'שטינקרים' יהודים, לחזור לממדים של מדינה ננסית שאינה מסוגלת להגן על עצמה.
לא נמצאו בישראל ממשלות בעלות כוח פנימי להתמודד חזיתית עם האתגר הזה, ובחולשתן
נוח היה להן לשמור על דו-המשמעות של "שטחים מוחזקים". היום, כל מי שאינו נגוע
במחלת השנאה העצמית יודע, שללא שליטה על שדרת ההר לא ניתן להגן על "מדינת ת"א".
כמו-כן ידוע, שלא היינו יכולים להחזיק בשטח 50 שנה על-ידי צבא בלבד. צה"ל נאלץ לסגת מציר פילדלפי ברגע שגוש-קטיף האזרחי נמחק.
כאן נכנסו לתמונה 'המתנחלים' - מתנדבים אזרחים שנפלו על הממסד הישראלי כברכת
שמיים. מפני שהשרים - ימין ושמאל - היו מפולגים ביניהם, ועתים אפילו בתוך עצמם ולא
ידעו מה לעשות "בשטחים". לתוך הוואקום הזה נכנסו מי שכן ידעו - 'המתנחלים'. הם,
בניגוד לממסד, נהגו ביהודה ושומרון כבעלי הבית, וממילא התנגשו עם "החוק" שהגדיר
אותם ככובשים. לממשלות שחששו מעימות עם המעצמות היה נוח שמישהו התנדב
להתמקם פיסית, על אחריותו, במרחבים שמתוכם נשקף איום על כל הארץ, ורק מהם ניתן
להגן עליה.
לא רק "עוצם ידם" של המתנחלים הביא את ההישגים למפעלם, גם עזרה דיסקרטית מצד
הממשלות שזכו ומלאכתן נעשתה בידי אחרים: בצניעות, בזול וללא טענות ומענות.
שרון קרא להם 'לרוץ ולתפוס את הגבעות' והם נענו, ומאות הנקודות שהם פיזרו בשטח
במסירת הנפש, פשוטו כמשמעו, הן היום המכשול האחרון המונע את הבכייה לדורות
ששמה מדינה פלשתינית. אלא, שבגבעות לא נופקו להם שטרות קניין. להפך, הרשויות המופקדות על תכנון ובנייה, רישוי ורישום וכדומה, גילו עוינות, וזאת מפני שהדרג הפוליטי התחייב כלפי האמריקנים להקפיא את מפעל ההתנחלות . המתנחלים קיבלו את כל הגזירות האלה באהבה, לפי הכלל "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ"... עד שהגיע ה-'נוק אאוט' של פסק דין 'נתיב האבות'.
עד עתה עיקר פגיעת בג'ץ היה במבנים שהוקמו על קרקע פרטית, כאן השופטים לא פסקו שהקרקע בבעלות פרטית. אין באזור רישום קרקעות ואין חולק שהאדמה היא "מירי", כלומר שייכת לממשלה, אלא אם כן עובדו במשך 10 שנים יותר מ-50% של השטח. במקרה הזה הראה סקר ממשלתי שעובדו פחות מ50%.
זאת ועוד: המדינה התחייבה לפצות כל בעל זכות - בקרקע שוות-ערך, והמתנחלים טענו שהריסת 10 מן הבתים היא "אבסורד גמור", כי הכל אדמת מדינה פרט "לרצועה דקה הנעה בין 1-4 מטר". אלא שהכל היה ללא הועיל: צו ההריסה לא ניתן בגלל בעלות ערבית, כ"א מפני ש.."אין חולק, שכל המבנים.. נבנו שלא כדין, מבלי שאושרה תוכנית למאחז ומבלי שהוצאו להם היתרים כנדרש... אי-חוקיות זו עומדת על-כנה בין אם הקרקע פרטית ובין אם היא ציבורית...".
אולם, אם בנייה ללא היתר גרידא, כאשר הממשלה מתחייבת לתת את ההיתר בדיעבד, די בה כדי לגזור כליה על יישוב - חלק ניכר ממפעל ההתיישבות צפוי להשמדה.
שום ממשלה בישראל לא תשרוד מדיניות הרסנית שכזאת ואין מוצא אלא הסדרה חקיקתית
שתעניק מורטוריום על כל מה שנעשה בנסיבות המיוחדות של העבר, ואשר לעתיד - תיישם את המלצות דוח וועדת לוי, אותה מינה נתניהו וממסקנותיה התעלם.
רק כך - מעז ייצא מתוק.
