כאשר ראש המוסד לשעבר,
תמיר פרדו, אומר: "הפילוג בעם עלול להוביל למלחמת אזרחים",
1 עצם האמירה מעוררת תמיהה ודאגה. לכאורה, מדובר בקריאה לאחדות, אולם, כפי שנראה להלן, בפועל עלולים הדברים לחזק ולתת לגיטימציה דווקא למיליטנטים ולשוחרי הפילוג והמאבק - מעין נבואה המגשימה את עצמה.
אין זה סוד שבישראל מצויות קבוצות שמחפשת את הדרך לעימות והכרעה כוחנית, בין הדעות המרכזיות המחלקות את הציבור הישראלי בנושאי-המפתח של ההוויה המקומית. בעבר היו קבוצות אלה בעיקר נחלת השמאל הקיצוני. בשנים האחרונות הופיעו, בנפרד, גם בקבוצות מהימין-הדתי הקיצוני, כנוער הגבעות. קבוצות השמאל נוצרו באגף הפונדמנטליסטי של השמאל הסוציאל-דמוקרטי, בחסות הטענה "שגנבו להם את המדינה". התפתחות זו מתחילה על-רקע המהפך הפוליטי של 1977 ואובדן השלטון, שבישרו את תום תקופת העליונות האליטיסטית השמאלנית. הקבוצות הימניות הקיצוניות, הופיעו על-רקע משבר הגירוש מעזה, והחרפת המחלוקת בין חוגים קיצוניים בהתיישבות באיו"ש למדינה, שלדידם "בגדה בציונות ובהתיישבות הפעילה בארץ-ישראל".
גישות קיצוניות אלה הן תגובות שצמחו על-רקע אידיאולוגי קודם, ומהוות תגובות שוליים של התנגדות למהלכים המבטאים שינויים בלתי-הפיכים במציאות המקומית; כלומר, תחושות אובדן שהותירו את "הנפגעים" מושלכים לצדי הדרך. מקור הרקע האידיאולוגי הוא בשסעים חברתיים שמלווים את היישוב בארץ למעשה מאז ראשית ימי הציונות. שסע מרכזי אחד הוא השסע הלאומי, שבין "יהודים" ל"ערבים" בארץ-ישראל. שסע זה התחיל עוד בימי המדינה שבדרך, כעימות בסיסי בין התנועה הלאומית היהודית - הציונות - לבין התנועה הלאומית הערבית, לימים מחוללתו של "העם הפלשתיני". לאחר הקמת המדינה ומלחמת השחרור, התמקד שסע זה ברוב היהודי מזה ובמיעוט הערבי מזה ובשאיפותיהם הלאומיות השונות. עם הזמן ובהשראת השסעים הפנימיים ברחוב היהודי, נעשו הערבים פעילים יותר מבחינה פוליטית והשסע הלאומי הלך והעמיק.
בתוך הגוש היהודי בישראל אנו מכירים את השסעים בין "דתיים" ל"חילוניים", בין "ימין" ל"שמאל" ובין "ציונים" ל"פוסט-ציונים". לאורך כל אחד מקווי השסע הללו, משתרע אזור אפור של הפוסחים על שתי הסעיפים, שעמדותיהם משתנות כפונקציה של זמן או מאורעות, שיוצרת א-סינכרוניזציה של עוצמת ההשתייכות האישית של כל יחיד בחברה לקבוצות השונות. מאפיין אחר של מערכת היחסים בין השסועים, הוא שרובם אינם נמצאים במרחב הקיום של שסע בודד, אלא משתייכים לשני שסעים או יותר, ושעוצמת השייכות הזו היא תופעה דינמית תלויית מאורעות.
במציאות של ריבוי שסעים, הא-סינכרוניזציה משרתת דווקא את היציבות החברתית ואת היכולת לקיים חיים בצוותא סביב גרעיני השקפות ועמדות משותפים, כאשר שסע בודד חזק, כגון בין חרדים לחילוניים, אינו מספיק ליצירת ניגוד משברי. מאידך-גיסא, שינויי העמדות התמידיים בכל אחד מהשסעים, תלויי הוויה ואירועים,
עשויים לחולל, בנסיבות של מקום וזמן, נטייה של מספר קבוצות, שתהווינה רוב באוכלוסייה, להתייצב יחד לאורך קו שסע אחד, כמעט הומוגני ועמוק, מול שאר הציבור ולחולל משבר בלתי ניתן לאיחוי. הגירוש מעזה ב-2005, היה על סף יצירת משבר מסוג זה, ורק אחריותם הלאומית של בני הציונות הדתית, מנעה הפיכתו לאסון. בדיעבד ניתן לקבוע בוודאות, שלא הייתה לשרון שום הצדקה אמיתית להוביל את הציבור אל סיפו של משבר כזה.
2 בעזה, התחולל המשבר סביב חידוד תפיסת המשמעות של ציונות והתיישבות יהודית בארץ-ישראל. השונות הפוליטית בתפיסה זו היא שמחוללת את השסעים "ימין" - "שמאל" ו"ציונות" - "פוסט-ציונות" - אחרי עזה עוד יותר מבעבר.
משבר קטסטרופלי עשוי להתחולל כתוצאה ממחלוקת שלא נמצאה דרך לפתירתה בדו-שיח או בהכרעה דמוקרטית פורמלית, או שהכרעה דמוקרטית פורמלית שהתקבלה כדין, אינה מהווה בעיני אחד הצדדים צו מחייב שאין עליו עוררין. התחברות שסעים אחדים לכלל שסע מוכלל ועמוק שבו המפריד גדול מהמאחד, מגדילה את הסיכון למשבר קטסטרופאלי.
המצב כיום נראה מסובך, מפני שראשיתו של השסע בין "ימין" ל"שמאל" הוא ביסודו מחלוקת אידיאולוגית בין גישות כלכליות-חברתיות - סוציאל דמוקרטיה מצד שמאל וקפיטליזם ליברלי מצד ימין; מחלוקת זו חופפת כיום במידה רבה את השסע הלאומי.
באופן זה גדל עוד יותר שדה אי-ההסכמות ומצטמצם שדה האינטרסים המשותפים, שהוא בסיס ללכידות החברתית.
גם קו השסע ה"דתי" - "חילוני" עובר כיום קרוב מאוד לקו המשולב הנ"ל. מרבית הציבור הישראלי איננו דתי באופן המלא של המלה (שומר מצוות קפדן), אבל הוא נמצא בנקודות שונות על הרצף דתי-חילוני, קרוב יותר למסורתי ודתי מאשר לחרדי, אבל בפירוש לא חילוני או אתאיסט מובהק. כלומר:
מסתמן "קו הפרדה" אידיאולוגי-קונספטואלי-אופרטיבי חדש באוכלוסייה היהודית, שמצדו האחד נמצאים: ימנים פוליטיים, ציוניים מעשיים (מתיישבים בפועל ותומכי התיישבות), קפיטליסטים-ליברלים, לאומיים מוצהרים, דתיים או מסורתיים ובכל מקרה לא אנטי-דתיים, ובני עדות שעיקרן איננו אשכנזי ושעבורם חזות המדינה היא מדינת הלאום היהודי (יהודית קודמת לכל העדפה אחרת). מן הצד השני נמצאים שמאלנים פוליטיים חסידי חלוקת הארץ, ציונים מוצהרים אך לא מעשיים, סוציאל-דמוקרטים, חילונים או אתאיסטים, רובם אשכנזים שחזות מדינת הלאום היהודית עבורם היא דמוקרטית לפני יהודית.
זו מציאות נפיצה ביותר לאור הדברים הקודמים.
על הקבוצה השמאלנית נמנות האליטות לשעבר - "מקימי המדינה או צאצאיהם", ועל הקבוצה הימנית נמנים "הטוענים החדשים לכתר" - המנהיגות הלאומית הנוכחית. ההכרעות הדמוקרטיות במערכות הבחירות האחרונות, מצביעות על התחזקות מתמדת של גוש הימין והחלשות מתמדת של גוש השמאל. הואיל וגוש השמאל
מתקשה לעכל ולקבל את ההכרעות הדמוקרטיות הללו, הוא פועל באמצעים שונים כדי להפר את האיזון החדש שהוא לצנינים בעיניו. בין אמצעים אלה אנו מוצאים את השימוש השגוי בבג"ץ, כשהטיעון החוזר ונשנה הוא "...הגנה על המיעוט מפני עריצות הרוב" -
טענה אנטי-דמוקרטית בעליל. טענה זו מפלה את הרוב, מפקירה אותו לעריצות המיעוט, ומסרסת את הדמוקרטיה כשיטת ממשל,
בהכפיפה אותה לשרירות ליבם של שופטים ומיעוט במקום לרצונו של הריבון (הרוב).
אל מנגנוני כפייה אלה, מצרף השמאל את "ידידיו" - יריבי או אויבי ישראל מבית ומבחוץ: באמצעות לחצים פוליטיים, חרמות כלכליים ואחרים וגייסות של שליחים לדבר עבירה, הפוגעים בחיילי צה"ל ובמתיישבים ומוציאים דיבת הארץ רעה, מבקש הוא לאלץ את ישראל לנהוג לפי דרכם ולא לפי דרכו ורצונו של רוב ציבור האזרחים הישראלי - בלתי מתקבל על הדעת בעליל.
בדמוקרטיה פעילה, אין שום סיבה בעולם למלחמת אזרחים. ניהול הוגן של המתודולוגיה הדמוקרטית לקבלת החלטות מיתרת זאת. התנאי ההכרחי הוא: כיבוד ההחלטות הדמוקרטיות.
כיבוד כזה חייב להיות המסר הנחרץ של כל מנהיג ואיש ציבור אחראי בישראל. עצם הדיבור על אופציה, כביכול, למלחמת אזרחים בתנאים כלשהם, עשויה להאיץ את תחושת "האין ברירה" של מי שעמדותיו אינן מקובלות כיום על הרוב.
הכלל האופרטיבי החד-משמעי חייב להיות: מי שאינו מקבל את ההכרעות הדמוקרטיות בנושאים מהותיים, אינו יכול להישאר אזרח המדינה. לכך צריכה ישראל לחתור במרץ ולאלתר. משני צדי קו-השסע המצרפי, יעמדו בראש וראשונה דווקא הקיצונים שבמחנה, שמהווים סיכון מיוחד לכולם, ראשונים, בפני הבחירה:
לקבל את הדין, לפרוש או להיות מורחקים. אזהרות שווא אינן תכליתיות. יש לספק מענים אפקטיביים לאיומים, בטרם תתגבשנה חזיתות מונוליטיות, שכל יעודן הוא לפרק את המסגרת ויהי מה, בחזקת "תמות נפשי עם פלישתים".
מלחמת אזרחים היא הזמנה לחורבן. ארה"ב, למשל, לא נרפאה עד היום מתוצאות מלחמת האזרחים שלה ולמעשה גם לא השיגה בה את מטרתה העיקרית: שוויון זכויות מלא דה-פקטו ודה-יורה לכל האזרחים; ומצבה בוודאי שונה מזה של ישראל. במציאות הישראלית במזרח התיכון, קטסטרופה של מלחמת אזרחים עשויה להיות גרועה הרבה יותר. לכן,
רעיון מלחמת האזרחים אפילו כאזהרה, הוא רעיון שראוי לוותר עליו מראש; פשוט, אין מצב! הברירה היחידה היא מנגנון ממלכתי ליישור השורות עכשיו.
