ארצות הברית והעולם החופשי כולו מציינים (יום א', 11.9.16) את אירועי יום הזיכרון לאירועי ה-11 בספטמבר. בצהרי יום זה, לפני 15 שנים, השתלטו מחבלים על שני מטוסים והנחיתו אותם על מרכז הסחר העולמי בניו-יורק, מגדלי התאומים, אחד מסמלי הכוח של ארצות הברית עד אז. מטוס נוסף פגע במבנה הפנטגון ומטוס רביעי, שאמור היה להתרסק על גבעת הקפיטול, לא הצליח במשימתו והתרסק לבסוף בפנסילבניה.
האסון הזה גרם למותם של יותר מ-6,000 אנשים, כאשר רק 1,600 מהקורבנות זוהו בוודאות והמידע לגבי כל השאר מתבסס על ממצאים וחלקי גופות שאותרו עם השנים. מעבר לאבל ולזעזוע על אובדן חייהם של כל כך הרבה אנשים, היו לאירועי ה-11 בספטמבר השלכות רחבות על כמעט כל תחום בחיינו. בראש ובראשונה, הפיגועים זעזעו את המערכת הכלכלית בארצות הברית ובאופן טבעי, את הכלכלה העולמית כולה.
על-פי הערכות שונות, בעלי המניות בארצות הברית הפסידו 1.4 טריליון בשבוע אחד, השבוע שבו אירע האסון. הדבר השפיע על כל המטבעות בעולם. כמו-כן, הפיגועים גרמו לאובדן של 430 אלף חודשי עבודה ומשכורות בהיקף של 2.8 מיליארד דולר - בשלושת החודשים הראשונים שלאחר הפיגוע. זאת עקב סגירת משרדים והקפאה של יוזמות. בשנים הראשונות שלאחר האירועים נהרסו לא פחות מ-18 אלף עסקים ברחבי ניו-יורק, בעיקר אלה שהיו קרובים למגדלי התאומים.
ה-11 בספטמבר של מערכות האחסון והגיבוי
אירועי ה-11 בספטמבר, ובפרט אסון התאומים, נחשבים גם לקו פרשת מים בכל מה שקשור לגיבוי, אחסון ושמירה על מידע בארגונים - הן ברמה הפיזית, כמו גיבוי למערכות אנרגיה, תקשורת ומים, והן בגיבוי של מערכות מחשבים ומערכות מידע. הפיגועים הללו סייעו לשדרג תפיסת עולם מגובה בפתרונות מגוונים בכל מה שקשור לתחום ההתאוששות מאסון.
חלק גדול מהנזקים שנגרמו לעסקים, לארגונים פיננסיים ולחברות גדולות לא היה רק בתחום הפיזי, אלא גם בשל העובדה שמערכות הגיבוי לא תוכננו נכון, לא הייתה מתודולוגיה סדורה ומידע חיוני פשוט נעלם. כל זה גרם לקריסתן של חברות שלמות.
מתייחסים ל-11 בספטמבר 2001 כאל התאריך שבו התחיל העולם להתעורר ולהילחם בטרור. בנאום שנשא בפני שני בתי הקונגרס ב-20 בספטמבר באותה השנה הכריז הנשיא האמריקני דאז,
ג'ורג' בוש, על מלחמת חורמה בטרור העולמי וסימן את אוסמה בן-לאדן כיעד מרכזי. בן-לאדן אומנם חוסל, אבל מאז הטרור רק הרים ראש עוד יותר ולבש פנים חדשות, בזכות הטכנולוגיה: טרור הסייבר. כיום נחשב איום זה כאחד האיומים היותר מרכזיים על פעילותם וקיומם של ארגונים במגזרים קריטיים כמו פיננסים, ממשלה, בריאות וקמעונות. היו גם מקרים שבהם ראינו סיממנים להתממשותם של האיומים בתשתיות קריטיות כמו חשמל, מים ותחבורה.
המצב טעון שיפור
האם כל הלקחים הופקו? האם ההכנות וההיערכות לאיומים הללו מיושמות בכל מקום, כולל בישראל? התשובה היא, למרבה הצער, לא.
נכון הוא שאחרי האסון רועננו נהלים, רגולטורים החמירו בדרישות הגיבוי מרחוק ומתקנים פיזיים מרוחקים, ובוצעו הרחבות שונות. אבל עדיין נותר חור שחור גדול בארגונים שאינם נמצאים תחת רגולציה, והאחריות על גיבוי המידע נתונה בידי המנהלים או בעלי החברה. המודעות אומנם קיימת, אבל היישום של לקחי אסון התאומים לא תמיד בוצע.
הדבר מחייב כתיבת מתודולוגיות, שבהן כל אחד מהעובדים בארגון יודע מה לעשות בזמן חרום. הוא מחייב גם תרגולים והיערכות לוגיסטית ופיננסית בהתאם. כאן נכנס התפקיד של המנמ"ר, כמי שמוביל את הנושא הטכנולוגי בארגון. בכנסים, פאנלים ושיחות אחד על אחד, רבים מהם יודו שעד היום, תרגול, כתיבת מתודולוגיה ורענן נהלים למצבי חרום עדיין רחוקים מאוד מלהיות שגרה בארגונים. לא מפני שהם לא רוצים אלא מפני ששיתוף הפעולה עם ההנהלות עדיין לוקה בחסר. לרוב הם נדחים בלך ושוב, על-אף שבעלי תפקידים בארגון, כולל דירקטורים, מבינים היטב את החשיבות של הנושא ומודעים לאחריות האישית שלהם. אלא שהדברים אינם מחלחלים למטה וגם אם כן, תכנון תרגול שכזה לוקח לפעמים שנה, ואם הוא מתקיים פעם בשנתיים - זה נחשב להישג.
הטכנולוגיה מסייעת לקדם היערכות כזו. המעבר לענן, השימוש הנרחב בדטה סנטרים, ומודעות הולכת וגוברת להקמת אתרי גיבוי מרוחקים, לפעמים בחו"ל ממתיקים במעט את הדברים. אבל כל עוד לא תקום רשות לאומית, ממלכתית, שתרכז את כל הכוחות בשטח, תתגבר על בעיות של משילות וחדירה לפרטיות של חברות, הדברים יישארו כמות שהם גם בימי הזיכרון הבאים לאסונות ה-11 בספטמבר.
