נראה שאנו חוזרים לעוד ניסיון סרק ליצר מומנטום-שווא להחלפת נתניהו, ובדרכם זו של שונאיו המושבעים "אין להם אלוהים". נותן הטון לאחרונה הוא
אהוד ברק, אדם שבחייו הפוליטיים כבר הוכיח כמעט כל צביעות אפשרית. המהלך הנוכחי שונה ממהלכים קודמים, בכך שהוא מושתת על מנטרת "הגנרלים" שחזרה לככב באגדות הסלוניות של ערבי שבת. לפי מנטרה זו: א. גנרלים הם כליל השלימות ואינם טועים - אלא, שברק עצמו הוא ההוכחה הניצחת לשגיאה הקולוסלית שבטענה זו. ב. גנרלים הם ענייניים - אלא שברק עצמו, סותר הנחה זו, כשבחייו הפוליטיים (לפחות) הוא חוזר ומראה שהכול קוניוקטורה, גחמות ומניפולציות, וכך גם הפעם. ג. גנרלים הם האזרחים המודאגים היחידים בישראל - אלא שברק וכל שותפיו הפוטנציאליים: אשכנזי - בן פלוגתא מן החריפים שהיו, גנץ - ילד טוב ירושלים והכי פחות גנרל שראינו בדור האחרון, בוגי יעלון - שכסאו במשרד הביטחון עדיין לא התקרר; אם יחברו לברק, יהיו במקרה הטוב "חמורו של משיח".
גם גנרלים בדרגת בכירות נמוכה יותר, דוגמת ידלין, שמני או בן-ראובן, הדובר הצבאי הבכיר של "
המחנה הציוני" ואחרים, אינם מייצגים שום דבר חדש. הבעיה של ישראל איננה עוד גנרל בכיר יותר או פחות במערכת הפוליטית, שיפריע לרמטכ"ל ולצה"ל להיות אגרוף הברזל של ישראל, או יספק לפוליטיקאי מפוקפק שאיננו גנרל, את עלה התאנה הביטחוני הדרוש לו בכדי להוביל תוכנית מדינית הרפתקנית בנוסח "הבריחה מלבנון 2000", "הגירוש מעזה 2005", או גרוע מכך "אוסלו משופר XXXX".
אני מודה שאין בליבי הערכה רבה מדי למוסדות הממשל האזרחיים שלנו, בעיקר מפני שהרוויחו זאת ביושר בהתנהלותם הפופוליסטית, הקרתנית וחסרת עמוד השדרה. אני יכול בהחלט להבין את ההשפעות השליליות שיש בדמוקרטיה למערכת אזרחית נרפית על התנהלותו של "צבא עממי" כצה"ל. צבא, בכל הדרגים, זקוק לגב של המדינה ובראש וראשונה של הממשלה והכנסת. מה שעשה פיקוד צה"ל לחייל אזריה בחברון, עושה המערכת האזרחית שלנו לצה"ל בשעות מבחן כבר שנות דור לפחות - סירוס פסיכולוגי. אילו חשבתי שמשיחים דוגמת ברק, אשכנזי, גנץ או יעלון מסוגלים לספק למדינת ישראל הורמונים חדשים, ויטמינים משופרים או תרופות לטיוב גנטי שיטייבו את כושרה האזרחי והצבאי - ניחא. אינני מאמין בכך, משום שכשהיו בעמדות מפתח בעבר לא הוכיחו יכולות כאלה, ומאז ועד היום נשחקו עוד יותר.
"מטאטא הקסמים" האחרון של ברק, שבאמצעותו מנסות להמריא, פוליטית, דמויות גרוטסקיות אלו, אינו מסתיר את כוונותיהן האמיתיות: שאיפות אישיות, נקמנות פוליטית או אישית, ו"פרלקסה" משמעותית בין האופן שבו הן רואות עצמן לבין האופן בו הציבור רואה אותן ואת יכולותיהן האמיתיות. "מטאטא" זה הוא הסכם הסיוע החדש עם ארה"ב. שוב אנו מוצאים את המוכיחים בשער "חכמים לאחר מעשה" שאין ערך אפקטיבי לדבריהם בנדון. בוודאי שאין משקל לאומי לנושא הסיוע שדומה למשקל הלאומי של מחדליהם, כאשר ישבו הם קרוב לכיסא הקברניטים, או עליו ממש. על הסכם הסיוע ניתן לומר דברים רבים, טובים וביקורתיים. אולם איש מכל האומרים אינו מכיר באמת את תמונת מכלול העובדות ברגע שהתקבלה ההחלטה לחתום על ההסכם דווקא עתה ובתכולתו הנומינלית. כל מי שטוען שאצלו אין, ולא היו מעולם, כשלים של שיקול-דעת, או הימור מכוון שלא תמיד הצליח, לא אהסס לכנתו בודה דברים או מאחז עיניים.
אינני נכנס לדיון מפורט וספקולטיבי לגבי ההסכם, אבל עצם העובדה שנחתם, אינה אומרת שזהו סוף פסוק. כבר ראינו לא מעט הסכמים עם ארה"ב שבתוקף שינוי נסיבות עברו רוויזיה. כמו-כן ראוי לזכור שאין הכרח שארה"ב תעניק לישראל סיוע ובוודאי לא בגובה הסיוע הנוכחי. יש גם כאלה הסבורים שלסיוע האמריקני חסרונות לא מעטים, חלקם חריפים. ישראל לא הפסידה דבר מהעובדה שהמירה בשעתו חלק מהסיוע האזרחי לצבאי וויתרה כליל על מחציתו; לימים קבלה על כך פיצוי יותר מהוגן.
אינני מתרשם שהמניעים המביאים את המבקרים לבקר את ההסכם, הם טלית שכולה תכלת. יש כאן תמהיל של אינטרסים כלכליים, שבכירים לשעבר במערכת הביטחון ובתעשיות נהנים מהם בדרכים שונות. יש כאן אינטרסים תעסוקתיים וכלכליים של תעשיות, שהתרגלו להתכלכל באופן מסודר מהאבוס האמריקני. גם אם בפועל יצטרכו לוותר על חלק ממנו בעוד מספר שנים, עליהם לשנס מותניים ולספק לעצמם עבודה מפרי עמלם - אני רואה התפתחות כזו דווקא בחיוב. יש כאן אינטרסים של גורמי-צבא שהתרגלו לחשוב על המלחמה העתידית במונחי רובוטיקה, עוצמת-אש ומערכות סופר-מתוחכמות, והם חוששים מאפשרות ששוב יעמוד החי"ר בליבת הכוחות הלוחמים. לדעתי, מוטב שיבחנו מחדש את האופוריות אל מול מגוון האיומים ומגבלות התגובה שיעמדו בפני צה"ל בכל אחת מהם. אל להם להיות מוטרדים מהכסף שיחסר לעוד מערכת מתוחכמת שתרכש במחיר מדיני קשה, ולעולם לא תבוא לידי ביטוי רציני בשדה הקרב.
ראוי הרבה יותר שיהיו מוטרדים מהשאלה כיצד מחוללים בציבור ובקברניטים האזרחיים והצבאיים שלו את העוצמה, הנחישות, וההבנה הבסיסית כיצד יש לנהל מלחמה אפקטיבית גם בעידן המלחמות האסימטריות. אינני בטוח שהתשובה לכך נמצאת בסיוע הכספי לרכישת נשק ולא בסיוע הפוליטי לרכישת חופש פעולה אסטרטגי; ודווקא כאן לא מיצינו את האפשרויות.
העובדה שהסנטור הפרו-ישראלי, לינדסי גראהם, תקף את ההסכם על שהתלווה אליו מכתב ישראל המונע בעתיד הקרוב מהסנט להמשיך לפעול לטובת ישראל, מטרידה הרבה יותר מהשאלה אם בכל שנה "יחסרו" לנו 100 או 150 מיליון דולר כספי סיוע. את אלה אנו יכולים לכסות בנקל מתקציב של 350 מיליארד שקלים שעוד ילך ויגדל. כידוע מפגר הפריון במשק הישראלי אחר הממוצע השנתי של ה-
OECD בכ-23% (עובדה שנבלעת בדברי הבלע השוטפים של "החברתיים" שלנו נגד הממשלה). הגדלת הפריון במשק בשיעור של 1.5% מדי שנה (כ-15% ב-10 שנים), תביא לנו ללא טובות וללא הגבלות, תוספת גדולה פי שלושה מהחוסר הנ"ל שעליו "בוכה" הגנרל ידלין.
אני גם מציע לאשפז גורמי שמאל העוסקים ברציפות בשאלה איך ניתן לעשות טוב בעולם ע"ח עם- ישראל. אחת ההצעות שלהם היא לצמצם את הייצוא הביטחוני של ישראל, שמהווה מרכיב קריטי בהכנסה הלאומית, לאין-ערוך חשוב יותר מהסיוע האמריקני "החסר", וכולו שלנו. אם לא נייצא - לא תהיינה מלחמות? אם לא נייצא - לא יעשה זאת מישהו אחר? המוסר הגורס שימור יכולותיה של ישראל להגנה על אזרחיה חייהם ופרנסתם, לא יותר חשוב ממוסר עולמי הוטנטוטי, שממילא איננו משפיעים עליו כהוא-זה; ראו מקרה סוריה, כמשל?!
חברים, מספיק עם הספינים. אף אחד מהמועמדים מטעם עצמם לרשת את נתניהו לא הוכיח בתפקידיו בעבר, ובהצעותיו ד'היום עליונות כוללת עליו. הברקות - הן "תאונה" לא תכונה. כל המועמדים מטעם עצמם, מוכרים לנו את הסחורה של אתמול, ללא שום טיוב או שדרוג. המתלהמים, המבקרים "המודאגים" והמצפוניסטים להכעיס, אינם אלא אופורטוניסטים פוליטיים, שמחפשים לעצמם ג'וב בכיר ללא מאמץ, או דימוי אידילי באמצעות מניפולציות תקשורתיות ופוליטיות. יש שאומרים זאת במפורש ויש הנתלים באילנות גבוהים לכאורה.
מי שרוצה באמת לשרת את הציבור, יתכבד ויגיע לתפקידי המנהיגות הבכירה בדרך המלך: דרך המפלגות הפוליטיות, בחירות פנימיות וחיצוניות וקבלת אמון הציבור. מי שלא מוכן לכך, שיקצר את הדרך לעשות לביתו, כפי שנהג ברק, ויישאר שם לתמיד או עד שילמד את השיעור הדמוקרטי. "מלוכלכים"? - לא כולם ולא תמיד. "צבועים"? - כמעט כולם וכמעט תמיד "שרלטנים"? - רוב הכוכבים הישנים-חדשים, שמנסים לאחז את עיני הציבור בדברי-חלקות. במקרה של ברק: הכול כלול.
