באגף שלי בכלא באטנר אני הישראלי היחיד. לכן אני הוא זה שנאלץ להסביר לכל שאר האסירים והסוהרים את התמונות שמגיעות מגוש קטיף אל מכשיר הטלוויזיה בכלא. "למה הממשלה שלכם עושה את הדבר הזה?", אני נשאל שוב ושוב, "מה יוצא לכם מזה?". פעם אחר פעם אני נאלץ להשפיל את עיני ולומר: "זה מה שקורה כשהיהודים שוכחים את הערכים שלהם".
אני רואה בטלוויזיה את החייל עם הדמעות בעיניים שמקשיב לתושבים הבוכים ואיננו מסוגל למצוא בדל של תשובה לדבריהם היוצאים מן הלב. אני מסתכל עליו ולנגד עיני עולה דמותו של השומר בשגרירות הישראלית בוושינגטון שדחף אותי החוצה לפני 20 שנה, הישר לידיהם של אנשי ה-FBI. גם הוא בכה כשעשה זאת. גם הוא לא היה מסוגל לומר שום דבר מעבר ל"אלה ההוראות שקיבלתי ואני חייב לבצען".
שניות לפני שדחף אותי החוצה התחננתי בפניו שלא יעשה זאת. אמרתי לו שאין לי ספק שהתמונה הזו תלווה אותו כל חייו ולא תיתן לו לישון ולו לילה אחד במנוחה. אני בטוח שהיום, אחרי 20 שנה, הוא מתחרט ומתייסר על הרגע הזה - אבל את הנעשה כבר אי-אפשר להשיב.
אותה מדיניות שמאפשרת לממשלה להורות להשליך ולהפקיר את מי שפעל כסוכן רשמי למען מדינת ישראל, היא היא שמאפשרת את מתן הפקודה האכזרית והבלתי מוסרית לגרש ולהשליך מביתם אלפי אזרחים מטובי בניה של המדינה שמסרו וימשיכו למסור את נפשם לא רק בהתיישבות אלא גם בצבא ובכל תחום אחר.
מי שנאבק היום למען גוש קטיף והשומרון, מי שלא נותן יד למהלך הנפשע הזה - איננו נלחם בכך רק את מלחמתה של ארץ ישראל, אלא לא פחות מכך, הוא נאבק על פניה ועתידה של המדינה כולה.
