|
טראמפ. אינסטינקט חד [צילום: AP/Carolyn Kaster]
|
|
|
|
|
טראמפ היה בעברו סלבריטאי עשיר ופופוליסט טיפוסי, שהתנהל ודיבר בדומה לרוב הסלבריטאים ודי להזכיר בהקשר זה את רוברט דה-נירו ומשתלחים אחרים בו במסע הבחירות הסוער שהסתיים פורמלית זה עתה. הוויה מקובלת זו קיימת גם אצלנו, והכל זוכרים את אוסף ה"גרבוזים" שהשתלחו בציבור "הימני המפגר", רק מפני שלא קיבל את דעתם או השקפותיהם "המתקדמות".
השמאל מארגן ומנתב את חייו לפי נייר לקמוס פרטי משלו. למציאות חשיבות משנית בעיניו והדעות האופנתיות המבוטאות במטרות המאושרות על-ידי האליטות הנכונות, הן המדד. מי שאומר "פתרון שתי המדינות" או "כיבוש" הוא "IN" ומי שאומר משהו אחר הוא "OUT". מי שאומר "בית המשפט העליון" ועובר לדום, הוא "IN", ומי שאומר שבית המשפט הוא רק אחת משלוש זרועות הממשל היסודיות ועליו לפעול במסגרת החוק", הוא "OUT". מי שאינו מקבל את המנטרות האופנתיות המוכרות, הוא במקרה הטוב אידיוט מצוי ובמקרה הרע עוכר ישראל. בצעירותו חי טראמפ בסביבה זו, שהיא שכיחה מאוד בניו-יורק, ובפיקחותו התאים עצמו אליה ונטמע בה עד עת-מצוא.
כשהגיעה העת, והאיש החליט לרוץ לנשיאות, מפני שהבין באינסטינקט החד שלו שהדמוקרטים, במיוחד הזרם המיליטנטי שהובל ע"י סונדרס, מסכנים את ארה"ב שבה נולד וגדל ואותה הוא מבקש לשמר, שינה כיוון ופעל כפי שהוא יודע - בכל העוצמה, השכנוע העצמי והאנרגיות שידע לגייס, להשגת היעד שקבע לעצמו - ניצחון; והשיג זאת. ה-""FREE ENTERPRISE שהפגין טראמפ ואפיין את ארה"ב הגדולה בימי הזוהר שלה במאה ה-20, שוב הוכיח שהוא עדיף על חוקי העדר, גם כאשר העדר מורכב מסלבריטאים, עיתונאים, פוליטיקאים מאובנים או אנשי כספים שאינם מכירים בלגיטימיות של השונה מהם.
טראמפ הוכיח כבר עכשיו, בתוצאה שהשיג ובתגובות של הרחוב הניאו-סוציאליסטי שהיה הגרעין הקשה של מחנה סונדרס ושל המפלגה הדמוקרטית, בניגוד למה שמקובל לחשוב, שהאיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הוא השמאל הקיצוני. הפרוש הטיפוסי של שמאל זה למושג הדמוקרטיה, הוא שהחלטת הרוב שרירה וקיימת רק אם וכאשר היא משרתת אותו. אם הוא מוכה במאבק דמוקרטי, משמע הוא "מיעוט נרדף". וכמיעוט נרדף לא רק מותר לו, אלא זו אפילו זכות-טבעית בסיסית, לצאת לרחובות ולהפגין את אי-שביעות רצונו, ע"ח כלל הציבור, כמובן.
קיתונות של רותחין
"הילדים" באוניברסיטאות מתוסכלים, ועל כן הם מקבלים חופש להירגע, ושפע של סימפטיה על "שברון הלב" שפקדם. רק מעטים ממחנכיהם מוצאים טעם לפגם בתגובות אינפנטיליות והיסטריות אלה. דומה שהריקבון פשה ברקמות עמוקות ועדינות מאוד של החברה הדמוקרטית האמריקנית.
בכל מקום שבוחנים את תגובות השמאל לכישלון במאבק דמוקרטי, התגובות זהות: בארץ - בבחירות האחרונות, בבריטניה - בהחלטת משאל-העם על "הברקזיט", ועתה בארה"ב - בתוצאות הבחירות, ובהפגנות הרחוב המטופשות המתלוות אליהן. התגובה המופגנת הלכה למעשה על-ידי הדמוקרטים - ארגון המסגרת לשמאל ההזוי - שונה, כמובן, כליל מההתנהלות שבאה לידי ביטוי בסיסמאות הבחירות שלהם. שם, כאשר אמר טראמפ שיחליט על עמדותיו כלפי התוצאות לפי אופי ניקיון ההליך שיתנהל דה-פקטו, זכה לקיתונות של רותחין מיריביו הפוליטיים והתקשורתיים. עתה עושים מבקריו בדיוק מה שאמור היה הוא לא לעשות, אעל-פי שאין להם שום יסוד מוכח לכשל טכני עברייני בבחירות - סתם אכזבה של "ילדים" שלא קיבלו את הצעצוע ה"מובטח והמגיע" להם...
בדרכו הארוכה והמגוונת פלט טראמפ, לא אחת, דברי שטות או חידוד לא מוצלחים ברצותו למצוא חן בעיני הסביבה הלא טולרנטית שלו בניו-יורק המעטירה. מאז זרמו כ-20 שנות מים בירדן וכמספר הזה שנים של פעילות שלו, שהוכיחה שהוא אינו טיפש, או לא יוצלח, ואינו חסר הבנה פוליטית-פסיכולוגית, מה שלא לגמרי ניתן לומר על מתנגדיו המובהקים.
אני סבור שניצחון טראמפ הוא הסיכוי האחרון שהיה לארה"ב לחזור למסלול החיובי שהביא לה הצלחות רבות בעבר, ובכך לתקן את מצבה הכלכלי החברתי והבינלאומי. שידוד מערכות כזה טוב גם עבורנו ועבור המערב הדמוקרטי כולו, אעל-פי שבאירופה ישנן עדיין ביצות של מי-רקק ששוכניהן אינם מבינים זאת.
צמצום דרסטי
הדברים לא יהיו קלים. ארה"ב הסתאבה מאוד בימי אובמה, הסתאבות שהתחילה עוד בסוף תקופת בוש לאחר שקנתה אחיזה חזקה למדי בחברה ובכלכלה האמריקנית בימי קלינטון. ההגירה המסיבית שהתאפשרה בימי אובמה, חיזקה מאוד מגמה זו וקידמה מציאות פנימית של שיווי-משקל רופף מבחינה דמוגרפית, כלכלית, תרבותית, דתית וגם מבחינת הבנת מהותו של המשטר הדמוקרטי. המשטר הריכוזי החזק של ארה"ב, לצד השליטה הרפובליקנית בקונגרס ובבית המשפט העליון, מספקים לארה"ב מסגרת מעולה לתיקונים רדיקליים. באירופה המפוצלת והמפונקת, המצב גרוע הרבה יותר. השונות המתפתחת בין בני הברית הללו לשעבר, תשליך על היחסים הפוליטיים, הכלכליים והביטחוניים. הפתח שפתח טראמפ להידברות עם רוסיה, יחדד עוד יותר שונות זו.
יהיה מעניין מאוד לעקוב אחר הדברים, מפני שקיים דמיון בסיסי רב בין המציאות בארה"ב לזו הישראלית. המחלוקות דומות גם אם שמות נושאי המחלוקת שונים, והמודל האמריקני של אובמה-קלינטון הוא הדוגמה העיקרית המנחה את גוש השמאל הישראלי הסמי-קיצוני. ניתן לצפות לשינויים נגזרים גם לגבי יחסי ישראל עם היהדות האמריקנית, במיוחד החוגים הליברליים-אנרכיסטים שלה. אחד הנושאים הטעונים טיפול הוא צמצום דרסטי של ההתערבות הזרה, לרבות היהודית, בענייני הביטחון, המשפט, והתרבות הפנימיים שלנו. יש מקום להדברות, אבל לא להתערבות. הדרך היחידה להשפיע צריכה להיות ע"י אזרחות ישראלית.
אם יצליח טראמפ לבצע חלקים משמעותיים במדיניות עליה דיבר במסע הבחירות, ויאפשר לישראל להשתחרר מנטל הפתרון המופרך של "שתי המדינות", תלכנה ישראל וארה"ב בגדול לאותו כיוון ממש: איזון פנימי חדש בין קונסרבטיזם מתון לפוסט-מודרניזם פראי, על בסיס של כלכלה ליברלית עם רגולציה ממותנת וממוקדת בדאגה לשכבות החלשות. מהלכים אלה מחייבים צמיחה כלכלית מואצת ושינויים מבניים משמעותיים מאוד במשק הלאומי, בתשתית החוקתית ובמערכת החינוך.
אין ספק, זו תקופה בעלת השלכות היסטוריות, ויהיה מעניין.