שקד מציגה במאמרה שני חזונות למדינת ישראל. חזון אחד הוא חזון המדינה הקטנה. חזון אחר הוא חזון המדינה האידיאולוגית המחנכת והכופה. חזונות אלו מצויים במתח מובנה, ויישובו של המתח דורש תשומת לב, החסרה במאמרה של שקד.

נתחיל בחזון הכלכלי. שקד מתארת את המדינה כ"שומר לילה". מדינה שכל תפקידה הוא להתערב בנושאים צרים ביותר, ורק במצב של אין ברירה. על-פי הנתונים שמציגה שקד, מדינת ישראל היא מדינה בלתי תחרותית בצורה יוצאת דופן, אשר כמות החוקים המועברים בה עולה על כל מה שמקובל במדינות אחרות. שקד טוענת, כי כל חקיקה (ובמשתמע, כל רגולציה) היא פגיעה בחירות האזרחים. מן הסתם, יש להימנע מפגיעות אלו. ²

אניח רגע בצד את נכונות הנתונים, דרכי ההשוואה ההיסטוריות והבינלאומיות, וההסברים לעודף הפעילות של הכנסת. נתעלם גם לרגע מההתעלמות - המכוונת לדעתי - של שקד משאלת האיזונים הראויים בין חרות האזרח מחקיקה לבין הצורך להגן על האינטרסים שלו. בחלק מאלו אדון בחלק אחר של המאמר. החזון ששקד מבקשת להציג כאן נראה ברור וחד-משמעי. בהתבסס על דה-טוקוויל, לוק, המילטון ודומיהם מניחה שקד, כי המדינה צריכה לאמץ לעצמה ראייה צרה של תפקידה, ולהותיר לחברה, לקהילה, למשפחה את עיקר התפקיד של הפעלת החברה. למדינה אסור להתערב בכל מה שלא הותר לה במפורש. מן הראוי להתיר לה רק את ההתערבויות ההכרחיות ביותר, ולהותיר לאזרח חופש פעולה מוחלט בכל תחום שלא נאסר עליו במפורש.³

אלא שחזון זה של מדינה "שומרת לילה" עומד במתח אל מול בסיס אחר של משנתה - החזון היהודי של המדינה.⁴ חזון זה של המדינה, שבו המדינה מבוססות על חזון לאומי יהודי ייחודי, בנוי על בסיס שונה לחלוטין של המדינה. שקד אינה מפרטת אם היא תופסת את המדינה כייצוג הלאומיות הדומיננטית (כדוגמת מדינת הלאום הרומנטית של המאה ה-19) או שמא מסכימה לרעיונות הלאומיות הליבראלית מבית מדרשם של חיים גנז⁵ או של אמנון רובינשטיין.

כך או כך, חזון המדינה האידיאולוגית מחייב את שקד לתמוך בפעולות שונות של המדינה העומדות במתח רב - שלא לומר בסתירה - אל מול חזון המדינה כ"שומרת הלילה". אעיר כאן, כי כל האמור בקשר לאופיה היהודי-לאומי של המדינה נכון עוד יותר בקשר להסדרים הדתיים בה. פשוט וברור לחלוטין, כי תפיסה חד-משמעית וברורה של חרות האזרח אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם חקיקה הכופה על הפרט הסדרים דתיים בתחום חיי המשפחה,⁶ הכשרות,⁷ השבת, ⁸ וגידול החזיר.⁹

אדגיש שוב: אינני חולק על ההיתכנות של קיומה של מדינת ישראל כיהודית-דמוקרטית. אני בהחלט סבור, כי שילוב כזה אפשרי, וכי יש שיטות שונות אפשריות לשילוב זה. מטרתי במאמר זה גם איננה להראות, כי תפישה רחבה של האופי היהודי של המדינה היא פסולה. טענתי היא אחרת לחלוטין: תפישה רזה מאוד של מושג המדינה ותפקידו, עומדת במתח מול השאיפה למדינה בעלת אופי יהודי "רחב".

המתח האמור מתבטא אצל שקד בשניים. ראשית, בהצעותיה לעיגון האופי היהודי של המדינה בחוק יסוד: הלאום.¹⁰ חוק יסוד כזה, אם יתקבל, מנוגד בצורה ברורה וחד-משמעית לאופי המדינה כ"שומר לילה". הוא יכניס את המדינה לתחום עיצוב השקפות היחיד. הוא יאפשר למדינה להפלות בצורה ברורה בין קבוצת אוכלוסייה אחת לאחרת, שכן הוא מקדם את אופיה הלאומי של המדינה היהודית ומתעלם מהזכויות הקבוצתיות של המיעוט הערבי (ובמשתמע שולל זכויות אלו); הוא יחייב את המדינה לקדם באופן פעיל את האופי היהודי שלה; הוא יחייב את המדינה ליישם חלקית את המשפט העברי, ועוד. אומר שוב: ייתכן שיכוח על מידת הצורך של עיגון אופיה היהודי של המדינה בחקיקה, אך אין להימלט מהמתח. בתמיכתה בהצעת חוק יסוד: הלאום, מציגה שקד התערבות המנוגדת לתפישת המדינה כ"שומר הלילה", הנתמכת לכאורה באמירות מפורשות במאמרה שלה עצמה.

אך חוק יסוד: הלאום איננו אלא הפן הגלוי של שיטתה של שקד, הפן המבואר במאמר. סקירה של כהונתה של שקד מגלה את הפן הסמוי במשנתה, הנובע מהחוקים שהיא תמכה בהם, ואשר היא מקדמת כשרת משפטים - חוקים ששקד נמנעה מלדון בהם במאמר. למשל: חוק השקיפות, המחייב עמותות מסוימות לדווח בצורה פומבית על תרומות ממדינות בחו"ל.¹¹ או חוק ההדחה, המאפשר להדיח חבר כנסת בשורה של עילות.¹²

אינני קובע כאן עמדה לגופם של חוקים. ניתן להתנגד להם או לתמוך בהם על-רקע שורה של טיעונים. אך נקודה אחת ברורה לחלוטין: חוקים אלו אינם מתיישבים עם תפיסתה של המדינה כ"שומר לילה". הם מייעדים למדינה תפקיד נרחב ביותר בתחום הסדרת הפעילות של גורמים פרטיים; הם מכווינים ומסדירים את שאלות חופש הביטוי; הם שוללים את האפשרות של מיעוט לאומי להביע את עמדתו. מוצדקים או לא מוצדקים - הם מהווים סמן ברור לכוונתה של המדינה להתערב במחשבותיהם, עמדותיהם הפוליטיות וצורת הפעולה של האזרחים.

הסתירה בעמדתה של שקד מובילה לתפיסת עולם המפרידה הפרדה ברורה בין התחום הכלכלי-רגולטורי לתחום האידיאולוגי-פוליטי. בתחום הכלכלי שקד תומכת בחופש כלכלי מובהק ומוחלט, ורואה בחופש מרגולציה ממד של חרות, ובהגבלתו - סוגיה של פגיעה בחירות. בתחום האידיאולוגי-פוליטי רואה שקד את המדינה ככלי לקידום עמדה אידיאולוגית לאומית ספציפית.

תפיסה זו בעייתית ביותר ויוצרת סתירה פנימית. הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה לאומית, המקדמת את הלאום הדומיננטי בה - הלאום היהודי, ולמעשה חוגגת את לאומיותה. בסמליה, בהסדרים משפטיים ביחס להגירה,¹³ בהעדפה של לשון ועוד - הדמוקרטיה הישראלית בנויה על אדנים של לאום אשר קדם לה, ורואה את מימושה של התרבות הלאומית כאחד מיעדיה. אפשר לחלוק על כך, אבל נראה, כי שקד תומכת במאמץ מדינתי זה ואף בהגברתו.

על-מנת להבין את הבעייתיות שביישוב בין הגדרה זו של המדינה כדמוקרטיה לאומית לבין העמדה של שקד ביחס לחרות מרגולציה, ראוי להפנות תשומת לב לדמוקרטיה האמריקנית. האחרונה, שקמה על אדנים ברורים של המדינה הפדראלית כ"שומרת לילה", בשום פנים ואופן לא נועדה לפעול בצורה אקטיבית לקידום אידיאולוגיה לאומית מסוג כלשהו. להפך: התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אולי הסעיף החוקתי החשוב ביותר בהיסטוריה החוקתית המודרנית, אוסר במפורש על המדינה לקדם כל אידיאולוגיה דתית.

שקד מציינת, בצדק רב, כי הרקע התרבותי של מייסדי החוקה בארצות היה תרבותם הפרוטסטנטית היודאו-נוצרית. אך ברור לגמרי, כי כותבי החוקה השקיעו מאמץ ניכר לניתוק בין רקע תרבותי זה להסדרים חוקתיים סבירים שהחוקה מבוססת עליהם. פרשנותם של האבות המייסדים של החוקה האמריקנית למושג החרות, עומדת אם כן בסתירה חלקית לתפיסתה של שקד. את החרות הכלכלית ראו האבות המייסדים כחלק מתפיסה כוללת של חרות השוללת כל התערבות של המדינה בחייהם של הפרטים. עמד על כך דווקא דה-טוקוויל, שראה את ניתוק הדת מהמדינה את אחד מסודות כוחה של הדמוקרטיה האמריקנית.¹⁴

הדמוקרטיה האמריקנית היא, אם כן, דמוקרטיה אזרחית: פרטים בעלי זכויות המתאגדים לשם קידום הטוב המשותף שלהם. ממילא, היא מבוססת על ניטראליות מוחלטת של המדינה לגבי ההעדפות התרבותיות והדתיות של היחיד, וזכות החרות של הפרט זוכה בה לכבוד-על. שקד מסתמכת לאורך מאמרה על התפיסה האמריקנית, אלא שהיא מאמצת תפיסה זו רק בצורה חלקית: היא תומכת רק בחירות כלכלית ורגולטורית, אך תומכת בכוחה הכופה של המדינה בתחום האידיאולוגי. אימוץ חלקי של האידיאולוגיה קולע את שקד לסתירה מובנית.

כפי שלומד כל תלמיד מספר האזרחות החדש "להיות אזרחים בישראל", שתי התפיסות - זו הישראלית וזו האמריקנית - הן תפיסות לגיטימיות של דמוקרטיה. אין עדיפות מוחלטת לתפיסה אחת על פני חברתה. אך ברור, כי המדינה צריכה לבחור את ערכיה. אם בראש מעייניה עומדת חרות הפרט ותפיסתה של המדינה כמשרתת אותו, כי אז החזון הלאומי והיהודי של המדינה מצוי במתח אינהרנטי עם אופיה של המדינה.

הקורא את המאמר מתרשם ששקד אינה מודעת כלל למתח בין שני חזונות המדינה. אין שום יישוב של המתח בין שני חזונות אלו, ואין אפילו ניסיון ליישוב כזה. שני החלקים של המאמר פשוט לא מדברים זה עם זה.

דומני שבהקשר זה יקשה על שקד לטעון בפשטות, כי היא בעלת עמדה לאומית-ליברלית. עמדה לאומית-ליברלית מאפשרת למדינה לקדם את אופיים הלאומי של רוב אזרחיה על בסיס תפיסת עולם ליברלית. תפיסה רחבה של מושג המדינה יכולה בהחלט להיות מבוססת על עקרונות ליברליים או תרבותיים של טובת האזרח. אלא שתפיסה כזו דורשת תפיסה רחבה של מושג הליברליזם. תפקידה של המדינה לפי תפיסה זו, הוא לקדם את טובתו הכללית של האזרח: תרבותו, זהותו, וכן גם רווחתו הכלכלית, הגופנית, הבריאותית והנפשית. אין שום סיבה הגיונית להפריד בין תפיסה רחבה של המדינה בתחום היהדות כמבטא את קידום הטובה של האזרח, לבין קידום טובתו בתחום איכות הסביבה, או הבריאות.

אולם, מי שמחזיק - כמו שקד - בעמדה קיצונית בדבר (חוסר) תפקידה של המדינה בתחום הכלכלי, אינו יכול להתחבר לעמדה זו, שכן ראשית עליו להסביר מדוע הוא סבור, כי יש להפריד בין התחומים. מדוע המדינה אינה אמורה לדאוג לרווחה כלכלית ובריאותית? מדוע לא לדאוג לאיכות הסביבה וגם לדאוג לסמלים יהודים? מי שאוחז בתפיסת עולם ליברלית מאוד בתחום הכלכלי יוכל, אולי, להצדיק אופי לאומי "רזה" של המדינה. ברם, ככל שהאופי הלאומי-יהודי של המדינה הולך ומעמיק, וכולל התערבות הולכת וגוברת בדעות ועמדות של אזרחים המתנגדים לקידום אופי זה, המתח בין העמדות הולך וגדל.

קל וחומר ששקד אינה להצדיק את עמדתה כתומכת בתפיסה לאומית "רומנטית" של המדינה, המעניקה למדינה תפקיד כמייצגת הלאום בלי קשר לטוב הפרטי של כל אחד מהפרטים. תפיסה זו בוודאי שאינה מתיישבת עם עמדתה של שקד בתחום הכלכלי הרגולטורי. כאמור, שקד במאמרה לא הציעה לנו כל פתרון למתח זה. עמדה עקבית בנושא זה דורשת הרחבה והעמקה.

1. איילת שקד, "מסילות אל המשילות", השילוח, כרך א' (התשע"ז–2016).
2. שקד אינה משתמשת במונח במפורש, אך הדברים נאמרים בצורה ברורה. החל מהציטוט ממילטון פרידמן, אחד מנביאי גישת המדינה כשומרת לילה, והחל בהתייחסותה המפורשת לתפיסת שוק חופשי עם הגבלות מינימליות הקובעות כללי משחק בלבד (עמוד 43).
3. שקד, עמוד 43.
4. שקד, עמוד 48.
5. למשל: חיים גנז "לאומיות והגירה", בתוך: רב תרבותיות במדינה יהודית ודמוקרטית (1998), עמוד 341.
6. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואים וגירושים) תשי"ג–1953.
7. חוק איסור הונאה בכשרות.
8. חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א–1951.
9. חוק איסור גידול חזיר, תשכ"ב-1962.
10. שקד, עמוד 52.
11. חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו-2016.
12. חוק יסוד: הכנסת (תיקון מס' 44).
13. חוק השבות, תש"י-1950.
14. דה-טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה.