גם אני רוצה לכבות את האש, אבל היא בוערת בנו. אני מנסה לכבות אותה והיא מתעקשת לשרוף. ואז מטיפים לנו מוסר שלא ראוי ללבות את האש, אלא להתמקד בכיבויה ובהצלת חיים.
יהודים, אל תכעיסו את השכנים יותר מדי, הם עלולים להתעצבן. קבלו עליכם את הדין מלמעלה. ברשתות החברתיות ובמקומות רשמיים מדברים על "חוק המואזין" שגרם לשריפה. קודם אמרו שהר-הבית גרם לסכינאות, והכיבוש והדיכוי ושלל הסיבות שבשלן לא הייתה ברירה לשכנינו אלא לצאת למסע הרג והרס.
עוד ב-1963 ניסח א"ב יהושע את הכלל הזה בסיפורו "מול היערות". היער נשרף כדי לחשוף את "פשעי הציונות". לרגע נזכרתי במהומות בפאריס ב-2006, גם שם צלבו כל מי שהעז לבקר את תאוות ההרס של הפריסאים המוסלמים. מכל העולם, רק הם מדוכאים.
ארצנו בוערת לא רק בגלל תאונות (וחלק מהשריפות אכן נגרם בשל רשלנות), אלא גם בגלל מידת סדום של מציתים "גם לנו גם לכם לא יהיה". שבענו די את מתק שפתיך,
איימן עודה. גם עכשיו אתה ממשיך לומר שאתם ילידי הארץ המקוריים, ולכן אין מצב שערבים יציתו את הארץ. "הכרמל הוא שלנו, זוהי המולדת שלי".
מה ששומעים בינות לדבריך זה שאנחנו רק אורחים פה. זאת המשמעות הלאומנית של דבריך. "זה המקום שלי, זה היער שלי, אני הפגוע פה ולא אתה". כמו האטד במשל יותם, באת להרגיע והוספת קוצים למדורה. פתח תנ"ך ומצא את הכרמל מככב. 1,500 שנה לפני שהכיבוש המוסלמי הגיע לכאן זו כבר הייתה מולדת היהודים. מי במים ומי באש היערות, מי בחרב הסכינאים, מי בחניקה ומי בסקילה ומי בפיגועים שונים ומשונים - אנחנו מכירים את כל השיטות מאז ששבנו הביתה לציון.
במשפט שלמה ציווה המלך לגזור את הילוד החי לשניים ולחלקו בין נשות המריבה. נזכור את דברי האם המזויפת: "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה - גְּזֹרוּ".
אבל אנחנו לא רק למודי אסונות, אלא יודעים היטב לקום מעפר ומאפר. הם שורפים ואנחנו בונים, זה הרי חוזה היסטורי קבוע. חיפה והכרמל ישוקמו, גם בנטף בהרי ירושלים ובטלמון שבהרי יהודה ובמקומות נוספים. הארץ הטובה תחזור לפרוח על-אף כל הקמים עליה.
