לידתה של הדמוקרטיה העולמית הייתה רוויה קשיים. מיטב ההוגים במשך הדורות הטילו ספק ביכולתה לעמוד במבחן המציאות. אפלטון ראה בה תפיסה רדודה שעניינה לשכנע את הצבור ההמוני והתמים על-פי הכשרון דמגוגי של כל מועמד.
שפינוזה הערים שבחים על הרעיון הדמוקרטי בכך שהיא מעניקה ביטוי לכל אזרחיה, אך לא ראה בה אפשרות מעשית. רוסו, טען שהרעיון הדמוקרטי בר יישום רק בערים קטנות, כפרים (כמו הקיבוצים שלנו) שיש בהם אסיפה כללית לעתים תכופות. ואלכס דה טוקוויל, כתב שני ספרים עבי כרס על פתרון חידת הצלחת המשטר הדמוקרטי באמריקה.
מהי דמוקרטיה? לא. אינני מתכוון להתחיל דיון פילוסופי ארוך בנושא אלא לנסות לנתח את התפיסה הדמוקרטית שלנו פה בישראל בעיני המשטר וחבריה לפרלמנט. במבט לאחור, פלא הוא שמדינת ישראל הוקמה כדמוקרטיה חופשית. כמעט כל חברי הכנסת הראשונה באו ממשטרים קומוניסטים וטוטליטאריים ולא הכירו את המשטר הדמוקרטי המערבי.
גם העולים עצמם, באו ברובם מארצות שלא שלט בהם משטר דמוקרטי ליברלי. ולכן, פלא הוא שראשי השלטון העדיפו משטר שכזה. ואמנם, עם כל ההערצה להעדפתם ואם כל רצונם הטוב בדבר, לא ברור אם הרעיון הדמוקרטי נקלט אצל נבחרי האומה.
בארץ יש תפיסה, הנכונה רק בחלקה, שדמוקרטיה היא שלטון הרוב. על פניו טענה זו נראית נכונה, שהרי ה'דמוס', קרי ההמון, הוא הבוחר את מנהיגיו. אבל נניח שההמון קיבל על עצמו לדכא את המיעוט, האם גם בכך נראה החלטה דמוקרטית לגיטימית? האם חוקי נירנברג, שנתקבלו על דעת רוב הפרלמנט הגרמני היו החלטות דמוקרטיות לגיטימיות?
גם אין לשכוח כי הדגם הדמוקרטי שנתקבל בארצות החופשיות היום, אינו הדגם של האסיפה בכללית של רוסו אלא כעין אוליגרכיה התלויה בקולותיהם של הציבור המתקבלת רק אחת לארבע שנים. ולכן, שאלת סמכותה של הרוב, היא עוד יותר בעייתית ומורכבת כיוון שמדובר לא ברוב הציבור כי אם ברוב נבחריה.
על-מנת לפתור בעיה זו, רוב המשטרים הדמוקרטיים הוקמו על בסיס חוקה, קונסטיטוציה, המעגנת את זכויות היסוד של כל אזרחיה. החוקה, כמובן, לא נחקקה על-מנת לומר דברים שנבחרי הציבור מסכימים איתם; דבר שהוא מיותר לחלוטין; אלא עניינה לתחם את החלטות הרוב הנבחר על-מנת לשמור על זכויות המיעוט, גם אם רוב נבחרי הצבור הם בדעה אחרת.
כלומר, דמוקרטיה היא משטר שרוב נבחרי הציבור מקבלים החלטות שאינן מקפחות את זכויות המיעוט כפי שנחקקו בחוקה. החוקה אם כן מתארת את הקווים האדומים אותם אין המשטר רשאי לעבור. מבחינת החוקה ומחוקקיה, לעבור על קווים אדומים אלה פירושו אנרכיה וההתקרבות אליהם היא בבחינת התגרות בהמון המרגיש שזכויותיו
הבסיסיות מאוימות.
בהעדר חוקה בארץ, דבר שמעיד במידת מה על התפיסה הדמוקרטית של מייסדי המשטר, נחקקו חוקי יסוד העומדים במקום החוקה. הישג חשוב למשטר הדמוקרטי בארץ היה חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לא ברור מדוע לקח כל כך הרבה שנים להעבירו בכנסת אבל הוא עומד בבסיס כל חוקה תקינה. בעיניי, המאבק על חוקי היסוד, הוא מאבק על אופי המשטר הדמוקרטי שאנו מנסים ליצור בארץ.
נראה כי חברי כנסת רבים רואים במשטר הדמוקרטי כעין אילוץ, או משחק שיש לנצח או להפסיד בו. אם תשחק נכון ותשכנע את רוב חברי הפרלמט, (גם בדרך לא דרך) להצביע עבור החלטתך, ניצחת. לדעתי, התנהגות זו נסבלה על-ידי הציבור כיון שגם הוא עצמו לא הבין את מהות המשטר הדמוקרטי ו זכויותיו. רוב הציבור הישראלי באו ממשטרים שבהם ההמון לא זכה לחופש הביטוי המדיני ונאלץ לקבל את החלטת השליט, יהיה מה שיהיה.
ולכן, לדוגמה, זה לקח שנים לעולים מארצות ערב, שהיוו רוב האוכלוסיה כבר בסוף שנות השישים להבין שביכולתם להפיל את השלטון שעמד מאז קום המדינה. וייתכן שאילולא הרמזים הברורים של מנחם בגין אל ציבור זה, גם לא היו מבינים את סוד כוחם.
למעט בגין, נראה כי רוב נבחרי הציבור בממשלות לא הפנימו את היסוד הדמוקרטי עד תומו. ביטויים הנשמעים מראשי ממשלות כגון: "הנני בבחינת נהג אוטובוס ואינני שואל את ציבור הנוסעים לאן הם רוצים להגיע", ועצם מאבקי הכוחות בין נבחרי הציבור הגורמים פילוגים מיותרים בעם לעתים תכופות, מצביע על אי-יכולתם להימנע מלהתגרות בקווים האדומים של החברה.
אינני שולל כאן את הוויכוח הפוליטי הלגיטימי, המכונה הוויכוח שבין ימין לשמאל (שכבר אבד ממנו כל זיקה לביטויים אלה במשטרים מערביים אחרים). גם אינני שולל את יכולה של הממשלה והכנסת להחליט החלטות "גורליות" (שמשום מה אנו אוהבים לקרוא להם 'היסטוריות' מבלי לדעת אם ההיסטוריה תשפוט אותם לטובה או לרעה). האמת היא שמשטר מתנהל טוב יותר כשאין החלטות "גורליות", וכאשר ההבדלים בין שתי מפלגותיה הגדולות אינן גדולים.
זה מוסיף גם יציבות מסוימת המביא לצמיחה כלכלית. ולכן יש להתרחק מן ה"החלטות הגורליות" לטובה יציבות השלטון. ברם, אם נבחרי הציבור מרגישים ש"אין ברירה", עליהם לדעת שיש גם קווים אדומים להחלטות הגורליות שאין לעבור או אפילו להתקרב אליהם.
חוק פינוי פיצוי, העלה שוב את הנושא הזה לסדר היום; נושא שהתחיל כבר בימי הסכמי אוסלו: עד כמה מותר לשלטון לעשות החלטות גורלות המביאות לפילוג בעם? ומה אם החלטות אלה מפירות את חוק יסוד כבור האדם וחירותו? מותר, אף כי לא בריא הדבר, למשטר להזיז את גבולותיו. אבל השאלה מה לעשות אם האזרחים החיים באזורים אלה סבוכה מבחינה משפטית ובוודאי מבחינה מוסרית.
נכון עשה יצחק רבין בזמן הסכמי אוסלו, שעמד על כך שההחלטות על היישובים באזורי המחלוקת יישארו לסוף התהליך. ונכון היה גם רצונו לפגוע בהם כמה שפחות על-ידי שמירת רוב אוכלוסייתם בתוך הגבולות העתידיות, כיוון שהזזת בני אדם מבתיהם גולשת מעבר לדיון הפוליטי ומגיעה כבר לעצם הבנתנו את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אין זכות בסיסית יותר מאשר זכותו של אדם לגור בביתו עם משפחתו בביטחה.
בארצות הברית, לדוגמה, יש קושי למשטר להגביל את הרכישה של נשק ביתי כיון שעיגנו בחוק את זכותו של האדם להגן על ביתו. הזזת אזרחים מבתיהם, אפילו לרבות הזזת אזרחים בני משפחות מחבלים מבתיהם, היא קיפוח זכותם הבסיסית. כל שכן כשמדובר באזרחים שומרי חוק שקבלו את כל אישורי הממשלה להקמת בתיהם. אם אין הממשלה עושה הכול לשמור על זכות בסיסית זו, לא ברור איזה הצדקת קיום יש למשטר עצמו.
בארץ יש נטייה לראות את הכול ברדידות הדיאלקטית של ימין ושמאל ולכן איבדנו את הפרספקטיבה המוסרית, המעוגנת בחוק, של זכויות היסוד. קשיי הביטחון ואנסטינקט ההישרדות גרמו לאובדן כושר הראייה הבהירה. הגיע הזמן לחזור לאל"ף בי"ת של התפיסה הדמוקרטית, ולהוציא מן הוויכוח את הנושאים המקפחים את כבוד האדם וחירותו.
אני יודע, שיהיו כאלה שיאמרו: איך אפשר לשמור על כבוד האדם וחירותו אם ביתו עומד על אדמה השנויה במחלוקת? כמה תשובות בדבר. קודם כל - ואין בכך התחמקות מן השאלה - כבוד האדם וחירותו קודם לכל, גם כחוק יסוד וגם מבחינה מוסרית, ולכן יש למצוא פתרון. (דבר שלא נעשה לאחרונה מתוך להט הוויכוח). ודרך אגב, כשיש פתרון הגיוני לזכויות אלה, ממילא ההתנגדות נעשית פחות חריפה. שנית, אין לגרש אנשים מבתיהם, אבל אפשר למדינה להגיע להסכמות עם המפונים. ולא נשלה את עצמנו; יש למדינה מה להציע בכל משא-ומתן. אני שולל כאן רק את השימוש בכוח כאופציה.
לצערנו, בגלל הגנרלים שעמדו בראש השלטון בעשור וחצי האחרון שכחנו את העיקרון הזה, כי הגנרלים התחנכו על ברכי המסורת הכוחנית. שלישית, אם מדובר בגוף זר, כגון מדינה פלשתינית, אנו חייבים לשאול את עצמנו לאיזה מן מדינה אנו חותרים? בפועל, אין משטרים דמוקרטים ללא מיעוטים. אם נחנך את שכינינו שאנו מקבלים את השיטה החד-גוונית של ארצות ערב, ומתירים להם לגרש כל אזרח זר מגבולם, איך נוכל לעולם לראות שם דמוקרטיה? ומה הטעם להקים עוד מדינה אויינת?
בעבור הסופה, ובפיזור הערפל, הגיע הזמן לבחון מחדש את דרכי השלטון ולחזור לרעיון הדמוקרטי לפני שנאבד אותו.
