"אליבא דמתלוננת, קיבל הנאשם למעשה שוחד מיני. היא נתנה לו זאת בעיניים פקוחות ובנפש חפצה נוכח מערכת יחסים מעוותת שנתפתחה ושררה ביניהם" - דבריו של השופט
דוד רוזן (18.12.16) בגזר דינו של ראש עיריית אור יהודה לשעבר,
דוד יוסף.
רוזן לא הגיע למסקנה זו ממוחו הקודח, אלא על סמך דבריה של מ"י, עובדת בעיריית אור יהודה. הוא מצטט בהרחבה את הדברים: "בשביל שהוא לא יתעצבן עלי, בשביל שהוא ירגיש שאני קרובה אליו וישמור עלי, בשביל שאני אוכל לבוא ולבקש כל מיני דברים שאז אני אדע שאני מקבלת אותם, למשל תקציב לתלבושות.
"...בשביל זה ידעתי שחלק מהעבודה, כמו שיש בדיפלומטיה לצורך העניין. אם אתה עובד באיזשהו מקום ואתה פוליטיקאי, אתה יודע שפעם בכמה זמן אתה צריך להרים טלפון לבחור הזה ולשאול אותו מה העניינים, לשלוח לו כרטיס ברכה, משהו כזה. זו איזושהי התנהלות של תחזוקה של קשר בשביל להישאר בצלחת, גם אם זה עלה לי את מה שזה עלה לי".
מ"י הוסיפה ואמרה, שבאמצעות יחסיה עם יוסף יצרה "תחושת הגנה שבה לא יפטרו אותי ולא יתעסקו אתי במערב הפרוע הזה שנקרא אור יהודה. אני רציתי את המשרה הזאת, זו משרה מצוינת, זו פעם ראשונה שניהלתי משהו, והיה מישהו שבא ואמר לי: בואי [תנועת חיבוק], כל עוד את אתי - איש לא יגע בך".
רוזן מסכם: "מ"י סיפרה בבית המשפט כי התירה לנאשם להשתמש בגופה תמורת טובות הנאה שהיה ביכולתו להעניק לה במהלך עבודתה בעירייה". ומכאן מסקנתו: יוסף קיבל שוחד מיני. אבל, רגע: אם כך - מ"י נתנה לו שוחד מיני, לא כן? נכון שיש מצבים של קבלת שוחד בלי מתן שוחד ולהפך, אך רוזן מתאר כאן מערכת יחסים אותה ניהלה מ"י מתוך רצון קר לקבל משהו בתמורה - והיא אכן קיבלה. מ"י "הכירה בחולשתו של הנאשם לגופה והיא ידעה לנצל זאת לצרכיה שלה", הוא קובע.
אחרי אמירות כאלו של בית המשפט, הייתי מצפה שהמשטרה תפתח בחקירה נגד מ"י בחשד למתן שוחד. אבל זה כמובן לא יקרה, כי התפיסה הציבורית אצלנו אומרת שבעבירות מין יש תמיד רק צד אשם אחד. זה כמובן נכון במרבית המקרים, ובוודאי שאין לתלות אשמה כלשהי בקורבן. אלא שיש מקרים - בודדים ונדירים ככל שיהיו - שהם מתן שוחד מיני, בדיוק כמו המקרה של מ"י. ובמקרים הללו צריך לטפל בחומרה כמו בכל מקרה אחר של שוחד.
רק בשבוע שעבר קבע בית המשפט העליון (השופט
נעם סולברג) בפסק דינו בפרשת
צבי בר, בנוגע לחומרת עבירת מתן השוחד: "המחוקק ראה אומנם להחמיר בעונשו של מקבל השוחד יותר מן הנותן, משום שהמקבל הוא עובד ציבור - ובקבלת השוחד יש שימוש פסול בכוח השלטוני המסור לו, ופגיעה אנושה באמונו של הציבור. עם זאת, החומרה הגלומה במתן השוחד גם היא רבה עד מאוד; ראשית, נותן השוחד הוא שותף - ולעתים הכוח המניע - להשחתת השירות הציבורי. במצבים מסוימים, כאשר נותן השוחד הוא מחולל השחיתות, ראוי להתייחס אליו דווקא בחומרה רבה עוד יותר מאשר אל המקבל.
"לא זו בלבד, כאשר מבקש נותן השוחד לקבל מן המשוחד דברים שאין הוא זכאי להם, פוגע הדבר גם בעקרון השוויון לפני החוק, אם במישור העסקי כבענייננו, אם במישורים אחרים. מכאן, כך נקבע לא אחת, הכלל הוא כי גם עבירה של מתן שוחד מחייבת עונש מאסר בפועל, גם כאשר הנאשמים נעדרי עבר פלילי וגם אם חלף זמן מאז ביצוע העבירות, וזאת בשל חומרת הדבר הזה והצורך בהרתעה מפניו".
זהו בדיוק המצב במקרה של מ"י. לא זו בלבד שהיא נתנה ליוסף שוחד מיני, אלא שבזכות זאת היא קיבלה הגנה והעדפה בעירייה. ההשחתה כאן היא כפולה. בדרך כלל, נותן השוחד משתייך למגזר הפרטי והוא זוכה להעדפות על פני מתחריו. במקרה הזה, לא רק שניתנה העדפה בידי עובד ציבור - היא ניתנה לעובדת ציבור על חשבונם של עובדי ציבור אחרים.
המשטרה מייחסת לח"כ לשעבר
אמנון כהן קבלת שוחד מיני בדמות שירותיה של נערת ליווי זרה, שלטענתה מומנה בידי דניאל מולדקנוב. אני לא מצליח להבין מה ההבדל בין השוחד הנטען הזה לבין השוחד המיני המוכח בעניינו של דוד יוסף. אם כבר, אז המקרה של מ"י חמור עוד יותר, משום שכאמור היא עצמה עובדת ציבור ומטרתה הישירה הייתה לפגוע בטוהר השירות הציבורי.
הגיע הזמן להפסיק להתייחס לכל הנשים כאל קורבן. נשים שמעלילות על גברים אינן קורבן אלא עבריין. נשים שמעניקות שוחד מיני אינן קורבן אלא עבריין. אם הרשויות לא מטפלות בחומרה בנשים שמנצלות לרעה את מינן ואת מיניותן, עלול להיווצר חוסר אמון גם כלפי מי שהן באמת קורבן - ונזכיר שוב שזהו המצב ברוב המקרים. ומה שחשוב עוד יותר: הימנעות ממיצוי הדין עם נשים כאלו, מהווה פגיעה חמורה וחסרת כל הצדקה בעקרון השוויון בפני החוק.