יסלח לי ברל כצנלסון המנוח, שבטח מתהפך בקברו לנוכח הזוועה שהתבצעה ומתבצעת במדינת ישראל הריבונית, על-ידי ממשלה יהודית ועל-ידי ראש ממשלה שהוא יהודי טכנית אך מנותק מערכים יהודיים, ציוניים ומה שהכי חמור - מערכים אנושיים שהם קודמים לכל דבר אחר, שאני משתמש בכותרת שלו לרשימתי זו...
עקירת יישובים עבריים בארץ-ישראל מחייבת את כולנו לחשבון נפש אמיתי ונוקב, בכל עוצמתו, בלי לוותר לעצמנו. לראות איפה טעינו בדרך (או איפה וכיצד יכולנו לפעול אחרת). ובעיקר מהן המשימות ומהם האתגרים הניצבים לפנינו.
עקירת יישובי גוש-קטיף וצפון השומרון היא תוצאה טרגית של הינתקות החברה הישראלית מערכי תנועת העבודה הציונית ההיסטורית.
ביום העצמאות תשל"ב (1972), כבר אז אמר יגאל אלון את הדברים הבאים: "כל המקוננים כיום על הסחף החברתי והתרבותי בחיינו--- מן הראוי שייתנו את דעתם על הסחף שחל ביחסם של רבים וטובים, ולא כל-כך טובים, אל מעשה ההתיישבות ואל כל אשר היא סמלה ומסמלת".
ההינתקות הזאת נמשכת בהדרגה מאז מלחמת יוה"כ והגיעה לשיאים הנוראיים שלה זה עתה. ובמקביל אנשי "גוש-אמונים" שקמה על-מנת לשמש קטליזאטור (זרז) להגשמת הציונות במלוא מרחבי המולדת המשוחררים, התנתקה בהדרגה מכלל הציבור בישראל.
בנוסף לכך, מנהיגי הקו האקטיביסטי יצרו מפלגות שהתרכזו בעסקנות פוליטית לא מוצלחת במיוחד, בפעילות בכנסת גרידא וזנחו את כל מה שהופך מפלגה (מלשון פלגנות) לתנועה (הליכה קדימה אל היעד) - מערכת חינוך ונוער תנועתית, מערכת הסברה תנועתית (ביטאון קבוע) ומערכת פעילות שטח המאפשרת להתחבר אל כלל הציבור ומצוקותיו.
עצם ההסכמה לנהל את הדיון הציבורי במושגים המעוותים "ימין" ו"שמאל" שמקבעת את הדיון לסטיגמטיות ומונעת דיון רעיוני-ערכי אמיתי, לגופו של עניין ולא לשם החלפת מהלומות מילוליות אומרת דרשני.
הפקרנו את שפת הדיבור והמושגים - ויש במקומותינו יותר ויותר אנשים המשתמשים למשל במושג של "החזרת" שטחים. מושג המבטא לא רק קו רעיוני שלילי אלא גם בורות, שהרי יש"ע לעולם לא היתה "פלשתינית" (עוד מושג מעוות) - אלא תחת משטרי כיבוש של ירדן ומצרים.
ההינתקות הרוחנית החמורה התרחשה בשלושה תחומים:
1. מצוקות כלל הציבור. הציבור הרחב תומך בהתיישבות ביש"ע. אבל יש מישהו שחושב ברצינות שאדם השקוע במשכנתא, שאשתו מובטלת ויש לו ילדים - יבוא למחות בגופו על העקירה? הוא מחפש את הפרנסה ליום המחר! מקסימום שהוא יכול לעשות זה לשים סרט כתום על האוטו ואת זה הוא עשה, אך בצדק אין לצפות ממנו למשהו אחר!
על-כן, התמיכה החסרת אחריות, והבלתי-מוסרית מבחינה יהודית ואנושית, בתוכנית הכלכלית של נתניהו הכתה בנו חזק כבומרנג. תמכנו (אני כמובן הייתי מאוד נגד אבל אני מדבר על הכלל) בתוכנית שעשתה את העניים ליותר עניים ואת העשירים ליותר עשירים. שמכרה את הנכסים הלאומיים לאוליגרכים ועודדה "ערכים" שליליים של אגואיזם, ציניות ואת תרבות הריקנות בסטייל הקניונים והטלוויזיה כתחליף לערכים יהודים-ציוניים ואנושיים אמיתיים.
גנדי ז"ל היה האחרון שגילה רגישות חברתית אמיתית. חבל שממורשת גנדי הח"כים ה"לאומיים" לא לקחו שום דבר(!!!) בתחום הרגישות החברתית והצדק החברתי. והם בחוצפתם עוד מעיזים להעלות ערכים יהודיים על דל שפתיהם?... בציונות הדתית הבינו את זה באיחור רב והקימו את "במעגלי צדק". מעט מידי ומאוחר מידי אבל טוב כך משום דבר. והאקטיביסטים (וזה המושג הנכון והמדויק שיש להשתמש בו ולא "ימין") החילוניים? מאז רצח גנדי- יוק!
2. תקשורת. ידוע שהתקשורת הכללית שרוב אנשי הם אנשי תל-אביב רבתי (לאו דווקא גיאוגרפית, אלא ערכית-תרבותית) איננה תומכת נלהבת של הגשמת הציונות ומונעת על-ידי תפיסת עולם ליברלית קיצונית ופוסט-מודרניסטית. הציבור הציוני-דתי יצר אלטרנטיבות- "הצופה" ו"בשבע". לציבור החילוני יש את "מקור ראשון" שמגיע למעט מאוד מקומות, בטח לא לכל בית בישראל, ועולה הרבה מאוד כסף. אותו האיש שהזכרנו בסעיף 1 אינו יכול להרשות לעצמו לקנות אותו.
בעבר היה את "מולדת" שהיה לו פוטנציאל להגיע חינם אין-כסף לכל בית בישראל, אבל מאז רצח גנדי, הוציאו גיליון פרידה אחד וקיפלו את העיתון. הטענה היתה שאין כסף כמובן...
3. חינוך. פה נכשלנו בענק! בזמנו רפול אמר לכל האלופים במטכ"ל- "הגננת חשובה יותר מכולכם", אבל לא הבנו את זה. לא ראינו בחינוך פורמלי ובלתי-פורמלי כיעד אסטרטגי שיש לדרוש מהחברים להתגייס ולהתמודד עם האתגר הזה. ככלל אימצנו לחיקנו את כל הדברים השליליים של התנועה הרוויזיוניסטית...
בציונות הדתית הבינו את חשיבות החינוך, אבל פנימה ואילו הציבור החילוני, שהוא עדין הרוב, הוזנח לרוחות זרות, לערכים שליליים של אנוכיות ואגואיזם ולהתמערבות, לניכור ממורשת ישראל והכי חמור ניתוק מטקסטים יהודיים וממקורות חלוציים. בתי-ספר הפכו לבתי-חרושת לציונים ולא לבתי חינוך! לא עשינו שום דבר ע"מ לחבר את הדור הצעיר יותר לערכים.
4. התנתקנו מהיריב האידיאולוגי והפכנו אותו כמעט לאויב. מי שמוכן לוותר על מחוזות המולדת משום שהוא מאמין שזה טוב לחברה הישראלית למשל על-ידי הפסקת השליטה על הרבה ערבים המביאה לתפיסת אדנות מעוותת ולהשחתה מוסרית הם אינם אויב! וגם תוך כדי מחלוקת מרה ביותר אין מקום להינתקות בין אחים ויש להמשיך ולהידבר!
מה יש לעשות?
הניסיון המר של העקירה צריך להבהיר לכולנו שהתפיסה שאפשר למנוע בכוח מצה"ל לעקור יהודים הינה אשליה מסוכנת! יש לתכנן תוכנית התחברות ארוכת טווח אל הציבור הרחב ושל הציבור הרחב אל ערכי הציונות!
במימד הרעיוני
יש להבין כי אנו נמצאים במשבר פנימי-מוסרי-ערכי עמוק. בחיפוש מוצא מן המשבר, אנו חייבים לשאול את עצמנו שאלה פשוטה: איזהו הזרם בתולדות הציונות, שהוכיח את עצמו מכל זרם אחר? והתשובה רק אחת היא: אם כל השגיאות (ומי לא עושה שגיאות) זהו הזרם האקטיביסטי בתנועת העבודה. זרם זה ידע בתקופה הטרום-ממלכתית להתמקד בבניה והתיישבות חלוצית, ובקום המדינה להפוך אותה למכשיר אדיר להגשמת הציונות, על-ידי עליה המונית ויישוב מהיר של הארץ ושחרור מרבית חלקי המולדת במלחמת ששת הימים.
מאז "בר-גיורא", שסיסמתו היתה "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", והגשימה את עצמה יותר מכל סיסמא אחרת, ומאז "השומר" והגנת תל-חי, ידע זרם זה לחשל את כוח המגן, זה אשר הנחיל לנו את צה"ל. תנועת העבודה המציאה ופיתחה את השיטה של ההתיישבות הזוחלת ושל אי-נסיגה משום מקום והליכה דווקא למקומות הסכנה בלב אוכלוסיה ערבית כדי לקבוע עובדות - בחניתה שליד אל-באסה, בטירת-צבי ליד בית-שאן (שהיתה אז עיר ערבית), בכפר החורש ליד נצרת ובבית הערבה מאחורי ירושלים.
הפועלים היו שרים בחגיגות האחד במאי - "כל שונאינו, כל אויבינו, כולם ילכו מפה, רק אנחנו, לא-לא-לא, לא-לא-לא - לא נלך מפה"! על-כן עלינו לחזור אל תורת החלוציות ההיא ולהנחיל אותה, את מורשתה וערכיה. יש להבין שהערבים לא זנחו את שאיפתם "לטהר את פלשתין מהקיום הציוני" כלשון האמנה הטרוריסטית של אש"ף ומאבקים ועימותים רבים עם האויב עוד צפויים לנו. לקראת אותם המאבקים עלינו להחיות את רוח הלחימה של דור תש"ח.
בתחום המעשי
1. המפלגות הקיימות נגמרו! האיחוד הלאומי והמפד"ל הינן מפלגות דתיות שאינן מייצגות את הקו החילוני כמעט לחלוטין. הציבור החילוני ידיר את רגליו מרשימה שכמעט כולה דתיים. חייבת לקום מפלגה חדשה שתייצג נאמנה את הרוח שלה אנו כל-כך זקוקים. מפלגה אידיאולוגית, עם עקרונות ברורים, מצע ברור, ברוח מה שנאמר לעיל, עם מוסדות חינוך וארגון נוער הפעילים במהלך כל הזמן ולא רק לפני הבחירות, והשואפים לקחת אחריות חברתית, לבצע תרומה חברתית לכלל הציבור ולחנך את הילדים והנוער לערכים. עם עיתון פעיל המגיע חינם לכל ישוב בישראל ושייתן מענה ערכי להתפרקות הנושבת מהתקשורת.
2. אני מוכן לנדב קווי יסוד לתנועה כזאת:
- נאמנות לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה הציונית - לדרך הציונות הגדולה וריכוז העם היהודי בארץ-ישראל, ההתיישבות בכל חלקי המולדת, פיתוחה וגאולת אדמותיה, לדרך החלוציות במשק ובחברה, ברוח וביצירה, לדרך ביסוסה של חברת עבודה יהודית חופשית ועילויו של האדם העובד, לדרך השרשתה של תרבות יהודית היונקת ממורשת ישראל ומחזון תחייתו בדורנו, מיזוג גלויות וקרוב עדות, תוך חתירה לצדק סוציאלי וקיום תנופה מתמדת לקידום כוחנו הלאומי והממלכתי.
- תביעה למעשה מופת חלוצי של התיישבות כפרית ועירונית בכל חלקי המולדת, הכוונת העלייה ופיזור האוכלוסיה בכל רחבי הארץ, התיישבות ומפעלי פיתוח.
- תביעה לקו אקטיביסטי רב-תנופה בעליה. עידוד עליה מארצות המערב, שקידה על קליטת העלייה בישראל על-ידי שילובה במעשה החלוצי וההתיישבותי בכל רחבי הארץ.
- העלאת הצדק הלאומי והאנושי אשר במפעל הציוני במאבקנו המדיני בזירה הבין-לאומית, גיבוש קו הסברה ברור ותקיף(!) כלפי חוץ וכלפי פנים.
- קו אקטיביסטי, תקיף, רציף ויצירתי במאבק בטרור הערבי והאיסלמי.
- השתתת יחסי דת ומדינה בישראל על הסכמה לאומית רחבה כתחליף לסטטוס-קוו ברוח אמנות "כנרת", גביזון-מודן ודומיהם בהתאם לנוסחה - "בלי כפיה ובלי פגיעה" או "מכבדים את המסורת - שומרים על הדמוקרטיה".
- השתתת המדיניות הכלכלית-חברתית על בסיס רוח היהדות ומקורות עם-ישראל - קרי מדיניות סוציאל-דמוקרטית ואף סוציאליסטית רדיקלית במקרים נקודתיים.
- תביעה להכנסת החינוך הערכי כגורם החשוב ביותר במערכת החינוך הממלכתית. הכנסת הרבה(!) יותר תכנים הקשורים בתרבות(!) יהודית וטקסטים יהודיים, לימודי התנ"ך כספר חי, לימודי ההגות החלוצית של האבות המייסדים. תמיכה בכל מסגרות החינוך הבלתי-פורמלי הערכי - תנועות נוער (ותוך כדי כך יש לדרוש להחזיר את סעיף הציונות כמחייב לחברות במת"נ) ומכינות קדם-צבאיות.
התנועה תקרא לכל חבריה להתגייס לאתגר החינוך הפורמלי (גם אם נכון להיום המשכורות הן עלובות) והבלתי-פורמלי ולשנות את המערכות האלה מבפנים ברוח שלנו ולא להתלונן אחר-כך...
3. יש לדבוק בתפיסת שלמות הארץ (כי הארץ היא שלמה מבחינה אובייקטיבית) ובזיכרון ההתיישבות בחבל עזה וצפון השומרון ולשמר את השאיפה לשוב לשם ביום מן הימים - "מפת ארץ-ישראל השלמה צריכה לעמוד לנגד איננו. ארץ-ישראל זו כשלעצמה תישאר בשלמותה. היא לא תישרף--- "הארץ היא אחידה ושום הכרזה על שינויים מלאכותיים ומתן שמות פוליטיים מיוחדים לחלקי הארץ האחת לא ישנו את המציאות הזאת, את אחידותה של הארץ" (יצחק טבנקין).
4. עלינו לפתח והבהיר, קודם כל לעצמנו, את היחס לזר בחברה, בין אם הוא ערבי או כל זר אחר. כי בנושא הזה חטאנו בגדול בעבר, הן על-ידי העסקתם של עובדים לא יהודים (ערבים ואחרים) ובו זמנית על-ידי יחס מחפיר אליהם תוך תשלום דמי עבדות. אנו צריכים להבהיר כי היחס לזרים בכלל ולערבים, כל עוד הם יושבים בארץ בפרט, יהיה יחס של כבוד ובמידה המקסימלית האפשרית גם אחווה.
יש להיות הוגן כלפיהם חברתית, כלכלית ותרבותית, לא לרדוף, לא לנצל, לכבד את תרבותם ולא לעשוק. לעולם אין לשכוח ואין לוותר על אנושיות בשום אופן ובשום מצב. יש לדחות על הסף כל הלכי רוח של פשיזם יהודי (הן בנוסח הכהניסטי או בכל נוסח אחר), שנאת ערבים (או אחרים) או טרור על-ידי יהודים שהיינו עדים לו לאחרונה.
5. ויחד עם מה שנאמר בסעיף הקודם, אין צורך לרכוש את אהבת הערבים ובעיקר לא לוותר על שטחי ארץ-ישראל שנועדו להגשמת הציונות. מהדמוגרפיה לא צריך לפחד אלא להלחם בה על-ידי עליה, ילודה ובמידת האפשר גם עידוד ההגירה הערבית ללא כפיה (אף שעקירת היישובים העבריים פותחת פתח גם לטרנספר של ערבים).
הארץ נבנתה על בסיס ההכרה שאין מקום לסגת אליו, שאין גלות לסגת אליה, שאין ריבונו-של-עולם שיבטיח את קיומנו, לא קומוניזם, לא ליברליזם ולא תקווה משיחית - אין לאן לסגת! אנו זקוקים לארץ כולה! ארץ-ישראל היא שלמה וחלוקתה היא דבר מלאכותי, אינוס וגזילה!
6. על אף הדברים שנאמרו בסעיף הקודם שלא ישתמע כאילו שאני נגד שותפות עם גורמים דתיים. את הגורמים האלה אני מכיר מצוין, הם אחיי היקרים ובעלי ברית במאבק לא רק על הארץ אלא גם על ערכים יהודיים ועל דמותה וצביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. אינני רוצה, חס וחלילה, לוותר על השותפות עם הדתיים, אבל אולי כדאי להיפרד וללכת בנפרד לבחירות. ישנם גם הבדלים ואין לטשטש אותם.
7. יש לחזור אל המקור. אל המקור של ההגות הציונית-חלוצית של האבות המייסדים. וגם אל המקור התרבותי של העם היהודי - אל ארון הספרים היהודי - אל התנ"ך והמשנה והגמרא וטקסטים יהודיים קלאסיים ומודרניים. לאו דווקא כפי שחברינו הדתיים עושים זאת, אלא כאנשים חילוניים המתייחסים אל היהדות כתרבות (לא במובן של פולקלור אלא במובן של ציוויליזציה), שרוחה וערכיה מחייבים אותנו כבני העם היהודי וחייבים להילקח בחשבון בכל נושא ונושא העומד לדיון על סדר היום.
בתחום הזה היו סטיות רבות - אנו צריכים לדרוש שיילמדו בבתי-ספרינו את התנ"ך, "ביקורת המקרא אינה באה במקום המקרא" (טבנקין). יש בהחלט לראות את מודל החינוכי של עין-חרוד של פעם כמודל לחיקוי - "הילד בגן שלנו מתהלך עם אברהם אבינו, עם דוד המלך ועם פרעה. כאילו הם ילדים בגן". זאת ועוד "אם ילד שלנו אינו מקבל בילדותו את המושגים על רצח הבל בידי קין, על הכנסת האורחים של אברהם אבינו - זהו איזשהו נזק להמשכיות של הרגשה יהודית". אולם החיבור צריך להיות לא רק אל הטקסטים אלא גם המסורת וטקסיות, כיוון שהחיים היהודיים אינם מלאים בלעדיהם.
לא צריך להיות דתי או להאמין באלוהים כדי להגיע לבית-כנסת. אני לא מאמין באלוהים שפעיל בהיסטוריה, אבל אני מאמין בערכים מוחלטים ונעלים, בצדק מוחלט. כשאדם חילוני אומר אלוהים בתפילה הוא יכול להתכוון בדיוק לאותם הערכים, וכאשר הוא אומר תפילה בלשון בקשה הוא יכול לפרש אותה בתור תקווה. אבל איזה מעמד! עצם החוויה הרוחנית של להיות באותו מעמד שבו היו אבותיך ואבות אבותיך הוא החשוב. "החיים המודרניים צריכים לחדש, לאוורר, להתאים, לא לזרוק מאחורי גוום את כל שמהווה יכולת של הזדהות של אדם עם חברתו, עם עברו ומכאן עם עתידו" (יצחק טבנקין).
"...דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב, ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?..." (ברל כצנלסון).
אודה שבעיניי נושא החינוך ובפרט סעיף-7 הוא החשוב ביותר!
לסיכום מתבקשת הדרישה לא לבוא לידי ייאוש כי באמת שאין לנו לאן לסגת. אני תקווה כי מההריסות האלה אפשר להצמיח תהליך (תהליך ולא מהפכה!) של השיבה אל המקור, אל דרך המלך של הגשמת הציונות. ואם זאת תהיה התוצאה הסופית של חורבן יישובי חבל עזה אז נוכל להגיד בלב שלם שמעז יצא מתוק.
לסיכום רשימה זו אביא ציטוט קטן שנכתב לאחר הנסיגה מסיני לאחר מבצע קדש ורלוונטי גם היום בהקשר שלנו - "בשם הנצרות, האיסלם, הגנדיזם, המרקסיזם והלניניזם--- החליטו כולם כי דין הוא לגרש את היהודים מסיני. מסיני של עשרת הדברות. עשרת הדברות לא ניתנו לא לאבות אייזנהאואר ולא לאבות חרושצ'וב. הללו קיבלו אותן מן היהודים שהיו בסיני.
---זכותנו במדבר סיני איננה חדשה ולא אתה רכשנו אותה--- זה הקרבן. לא כל מוות מקצר ימים. יש מוות המאריך את החיים, המאריך את חיי העם" (יצחק טבנקין, 'זכותנו במדבר סיני', דברים, ו', 261).
