עדיין מזכירים - בקושי - את מצוקת הפליטים החדשים. נוף ערי גרמניה המופצצות שהשארנו היכן שהיו יישובים יהודים פורחים מעורר לכל היותר אנחת תפנוקים אסתטית. אין חלחלה ממחיקת 25 יישובים, אין הרהור, מה עוד כבה במדינת היהודים ביחד עם האורות היהודים, איזו חשיכה ירדה על הארץ. ומי מזכיר בכלל הפקרת נתחים מארצנו? אתה מביט לאחור ורואה מה ארוכה הדרך שעברת.
הטרקטור, סמל בניית המולדת, הפך לסמל הריסתה! ההתישבות, מגשימת נטיעתו מחדש של העם באדמתו - איננה עוד. ויש, שנוח להם בלעדיה. קטעו להם רגל, והם שמחים שנפטרו מגזיזת ציפורניים. ובלשונו של וייסגלס, פרקליט-החורבן: "שטויות. כל מה שבונים אפשר להרוס. הוכחנו לכם את זה, לא?"
מה המרחק למסקנה - בלשון אדוניו: תל-אביב כנצרים? אז מה אם תמונות הפליטים המגורשים עם ספרי התורה, הזועקים "מאין יבוא עזרי", מזכירים ציורים של שאגאל מן הפוגרומים ברוסיה?
יהודים עושים חשבון נפש, והחשבון מסתיים, כתמיד, ב"על חטא שחטאנו": לא התנחלנו בנפש העם, ועל כן ביום אסוננו נשארנו לבדנו. האם התיזה הזאת נכונה?
נניח שיום אחד מחליט פורום-החווה, שכדי להציל את עורו של שרון יש צורך לחתוך את אצבע הגליל. נימוקים? האצבע תקועה בין שתי מדינות ערביות, והיא מכבידה על צה"ל. רוב בכנסת יושג בעזרת הערבים. התקשורת והממסדים ילכו בתלם.
נותר להפעיל את "מבחן-אצבע-הגליל": מי, מחוץ לפליטים החדשים, יילך להפגנות, יסרב פקודה, יסתנן דרך גדרות ומחסומים, יעלה לגגות? תשכחו מהרוב הגדול שב"מרכז המפה הפוליטית". שוב יבואו, כנראה, אותם חובשי כיפות ואותן שאריות מן "המחנה הלאומי". אז מה?
נשאל מדוע קריית שמונה וקיבוצי הצפון לא התנחלו בלבבות העם? ואולי נחקור, לשם שינוי, מה קרה ללבבות?!
פרשנים קראו להתנגדות הסמלית על גג מצודת שא-נור - "פארסה". מה חשבו, ש-9,000 מתנחלים, מהם אולי 1,500 גברים, יילחמו ב-60,000 שוטרים וחיילים?
להיפך, למתנחלים היה הישג חשוב כבר בכך שאילצו את השלטון לגייס צבא במימדים של מלחמה, משימה שמדינה מרשה לעצמה בקושי פעם בדור. והם גבו מחיר מרתיע, אם כי מדאיג, בסרבנות האפורה בצבא שהוסוותה מאחורי הסכמים שקטים עם יחידים ועם יחידות לוחמות, או שסתם העדיפו שלא לראותה. עכשיו רבים חדלו לראות בצה"ל את "צבא העם",וההשלכות על המוטיבציה - קשות.
המחיר ששרון ביקש לחסוך מעצמו יותר מכל הוא עתידו הפוליטי, ולשם כך ניסה למנוע תמונות של עקירה בכפייה ובאלימות, בכי וייאוש, תמונות גירוש.
הוא רצה פינוי "דה-לוקס", סטייל גנים וכדים - מהיר, חלק ואלגנטי. כדי להשיג זאת, הפעיל סחיטה כפולה: אובדן הרכוש והפסד שליש מן הפיצויים, מאות אלפי שקלים, למי שלא יתפנה לפני יום הגירוש.
בחזית הזאת נחל שרון תבוסה מוחצת. יום הגירוש מצא את רוב המתנחלים במקומם וכך הופרך הדימוי האנטישמי שהיהודים מבינים רק כסף. וההישארות במקום, ועימה היציאה האצילית, הדווייה, הדומעת וקורעת הלב, אכן גבתה ותגבה את מחירה משרון וממשטרו, ותוצאותיה ארוכות הטווח, בליבות עשרות האלפים המגרשים-מאונס ומאות האלפים שצפו, מרותקים וכואבים, עדיין קשה לשערן.
היכן נכשלו המתנחלים? ב"מבחן-אצבע-הגליל"! ציבור "מרכז המפה הפוליטית" לא חסם את קריית הממשלה כהמוני פראג, בלגרד, טיביליסי וקייב, שהפילו רודנים. והרייטינג של שרון בקירבו נשאר גבוה למרות הגירוש והחורבן.
וזו, רק זו, סיבה לדאגה קיומית לעם ישראל כולו, שבתוכו המתנחלים הם רק 5%.
