עובדים הנפגעים במהלך עבודתם מחשיפה לרעש, נתקלים בקושי לא מבוטל להוכיח כי פגיעתם אכן נובעת מתנאי עבודתם. במיוחד כאשר החשיפה לרעש נמשכת על פני שנים.
המצב נעשה מורכב יותר כאשר במהלך השנים. לעיתים העובד אף מחליף מעבידים. כל מעביד מתנער במקרה שכזה מאחריות ומטיל אותה על המעבידים הקודמים.
כזה היה המקרה של יעקב ירושלמי, אשר עבד בבניין משך למעלה מ-40 שנה, מתוכן בשבע השנים האחרונות, בחברה קבלנית בשם צ. לנדאו.
בעבודתו באתרי הבנייה כטפסן, נחשף ירושלמי לרעשי פטיש, פטיש אוויר, מקדחות חשמליות, הרס קירות, מערבלי בטון, מנועי משאיות, צעקות שונות, ורעשים אחרים שמושמעים באתרי בנייה.
לימים החל ירושלמי לסבול מירידה ניכרת בשמיעה, מטנטון ואף התפתחו אצלו תופעות נפשיות שונות כתוצאה מהרעשים המציקים באוזניים. ירושלמי הגיש תביעת רשלנות נגד המעבידה ונגד מנורה, חברת הביטוח של המעבידה בפוליסת חבות מעבידים. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בירושלים.
מנורה טענה כי המעבידה הביאה לידיעת העובדים דבר קיומם של אטמי אוזניים. אלה היו במחסן וכל עובד יכול היה להשתמש בהם.
אולם מהעדויות שהובאו במשפט הסיק השופט כרמי מוסק כי המעבידה לא הקפידה ולא עשתה מאמץ אמיתי למנוע את הפגיעות מרעשים על-ידי חיוב העובדים להשתמש באטמים או אוזניות. "הנחת אטמי אוזניים במחסן המעבידה אינה מספקת מבחינת חובתה של המעבידה לדאוג לכך שעובדיה ישתמשו באמצעים אלה".
השופט מינה כמומחה מטעמו את פרופ' יוסף אלידן, שהוא מומחה בתחום אף אוזן גרון. פרופ' אלידן קבע כי ירושלמי החל לסבול מטינטון וירידה בשמיעה ארבע שנים לאחר תחילת עבודתו בצ. לנדאו. זאת קבע על בסיס בדיקות שמיעה שעבר ירושלמי בהן היו רמזים לפגיעה אופיינית כתוצאה מרעש.
השופט קיבל את דעתו של פרופ' אלידן, בהיותה חוות דעת אובייקטיבית מטעם בית המשפט, וקבע כי נכותו של ירושלמי מקורה בחשיפה לרעש בעבודה ולא במחלה.
כעת עבר השופט לפיתרון השאלה אם מדובר בנזק הנובע כולו מחשיפה לרעש אצל צ. לנדאו, או שמא מדובר בנזק שאירע קודם לכן, שכן ירושלמי עבד, כאמור, משך שנים רבות בעבודת בנייה אצל מעבידים אחרים.
את הכף מכריעה, לדעת השופט, העובדה הפשוטה כי ירושלמי החל להתלונן לראשונה על ירידה בשמיעה רק כעבור ארבע שנים אצל צ. לנדאו. קודם לכן לא התלונן על פגיעה שכזו.
גם בדיקה שנעשתה שלוש שנים לאחר שסיים עבודתו אצל צ. לנדאו, הצביעה על ירידה בשמיעה באופן ברור. מדבריו של פרופ' אלידן עולה כי אלה מלמדים על קשר סיבתי בין הרעש אליו נחשף ירושלמי בתקופת העבודה אצל צ. לנדאו לפגיעותיו. לפיכך דחה השופט את טענת מנורה כי הפגיעה בשמיעה נובעת מתקופות קודמות שבהן ירושלמי עבד כפועל בניין. אחרת היה מתלונן על פגיעה בשמיעה עוד שנים רבות לפני שהחל לעבוד אצל צ. לנדאו.
מכל אלה, פסק השופט, עולה כי קיים קשר סיבתי רפואי בין הפגיעות בשמיעה לבין עבודתו של ירושלמי אצל צ. לנדאו.
השופט גם מינה לירושלמי מומחה בתחום הנפשי. זה קבע כי נותרה נכות צמיתה בתחום הנפשי כתוצאה מהליקויים בשמיעה.
בסופו של דיון, חייב השופט את מנורה לשלם לירושלמי פיצויים לפי נכות צמיתה משוקללת של 19% ופסק לו 157,000 שקל בתוספת שכ"ט עו"ד, בצירוף מע"מ והוצאות משפט.
